אן למוט, "ציפור ציפור, הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה": במה הכתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה

האם אפשר ללמוד לכתוב? האם חשוב לכתוב? מי יכול לכתוב? מה מעניקה הכתיבה?

אלה כמה מהשאלות שהסופרת האמריקנית המצליחה אן למוט משיבה עליהן בספרה ציפור ציפור הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה. 

אנשים סבורים כי "אם שמך מופיע בדפוס, אתה קיים", טוענת למוט, אך מסבירה כי אין קשר בין אושר לכתיבה: "ידידַי הסופרים, והם רבים, אינם מסתובבים בעולם בחיוך מאושר ותחושה של סיפוק. מרביתם מסתובבים עם הבעה רדופה, פגועה, מופתעת, כמו כלבים במעבדה שניסו עליהם תרסיסי דיאודורנט".

אז מדוע בכל זאת לכתוב?

למוט מספרת על אביה הסופר, ועל אחת ההתנסויות הראשונות שלה כבת של מי שפרסם ספר שהפחיד אותה: אביה מתח בו ביקורת שגבלה בלגלוג על שכניו ומכריו, ואלה, במקום לכעוס, גמלו לו בהכרת תודה. לימים, מספרת למוט, כשקראה את הספר התפסן בשדה השיפון, הבינה מדוע: "לראשונה הבנתי מה את מרגישה כשמישהו מדבר למענך. סגרתי ספר בתחושה של ניצחון והקלה. חיה חברתית מבודדת שסוף סוף יצרה קשר". במילים אחרות: הכתיבה מעניקה לקורא, כמו גם לכותב, תחושה של תקשורת, ואת ההבנה שמישהו אחר יכול לבטא ולהבהיר למענך מחשבות סמויות שאינך מסוגל לנסחן בעצמך.

הכתיבה, לפי למוט (אם כי לאו דווקא הפרסום של מה שכתבת) מזכירה את החוויה של גידול תינוק: "את מתחילה לשים לב, מתרככת, מתעוררת."

אבל הסיבה הטובה ביותר לכתיבה, לדבריה, והיא מצטטת סופרים אחרים, היא "כי אני רוצה לעשות את זה". סיבה בהחלט מתקבלת על הדעת…

ספרה של למוט הוא מעין סדנת כתיבה אישית. היא שופעת עצות שימושיות: להסתובב בעולם עם כרטיס (מקופל לאורך, היא מדגישה, כדי שלא להיראות מסורבלים…), כדי שאם רעיון כלשהו יצוץ בתודעה, אפשר יהיה למהר ולכתוב אותו, כי אחרת יישכח (התחושה שהיא מתארת, של בדל של מחשבה שאם לא תועד יימוג כמו זכר של חלום, מוכרת לי מאוד…). לכתוב כל יום, כמעין תרגילי אצבעות של נגנים. להתגבר על מחסום כתיבה על ידי כתיבת "מכתב" למישהו מהעבר. להתחיל לכתוב על הילדות, וכן הלאה – בהחלט רעיונות שיש בהם תועלת. את כולם היא מלווה בסיפורים אישיים, אנקדוטות שנונות וציטוטים מעניינים מאת סופרים אחרים או ידידים קרובים: "את יכולה להניח שבראת את אלוהים בדמותך (כשמסתבר שאלוהים שונא את כל האנשים שגם את שונאת)" היא מצטטת ידיד כומר. או: "סופר ידיד שאני מכירה סיפר לי שכל בוקר כשהוא מתיישב לכתוב הוא אומר לעצמו בחביבות, 'זה לא שאין לך ברירה, כי יש לך – אתה יכול להתחיל להקליד, או – להתאבד.'"

היא מספרת איך לימדה את עצמה להתמודד עם קנאת סופרים, ועושה את זה, כדרכה, בשנינות משעשעת: "מספרים כי [הסופרת] מיוריאל ספארק אמרה שכל בוקר אלוהים מכתיב לה – אפשר לדמיין אותה יושבת צמודה למכשיר הקלטה, מקלידה ומהמהמת לעצמה. אבל זאת עמדה עוינת ותוקפנית מאוד. אפשר רק לאחל לאדם כזה שדברים רעים יומטרו על ראשו".

למוט מסבירה מדוע פרפקציוניזם הוא דבר הרסני (ולא רק לכתיבה), מדוע כדאי שהדמות שעומדת במרכזה של יצירה כתובה תהיה של אדם שיש מה לחבב בו, אך בשום פנים ואופן לא אדם מושלם: "מושלם פירושו שטחי ולא אמיתי, ולא מעניין במידה קטלנית".

היא קובעת שאין טעם לכתוב פרוזה שאינה מעניקה לקורא תקווה, שהרי "כולנו יודעים שנמות"; מציעה להתמקד בדמויות ולא בעלילה; להקריא לעצמך את הדיאלוגים בקול, כדי לשמוע אם הם אמינים. היא ממליצה, בניגוד לדעת כמה מידידיה הסופרים, כן להראות טיוטות לשניים או שלושה אנשים אמינים שהכותב סומך עליהם; להרבות בהקשבה חשאית ובציתות לזולת. אחת העצות החשובות בספר העניקה לו את שמו. השם נולד בעקבות אירוע שהתרחש במשפחתה של למוט, בילדותה. אחיה דחה הכנת פרויקט גדול שבו הוטל עליו לכתוב עבודת מחקר מקיפה על ציפורים. ביומיים האחרונים כשהתיישב להתחיל בעבודה התייאש מכמות החומר שהיה עליו לעבד. אביו יעץ לו שלא יחשוב על כל העבודה, אלא פשוט יטפל ב"ציפור אחרי ציפור". מכאן נובעת עצתה של למוט לכתוב כל יום רק קטע אחד מתוכנן, תיאור אחד מוגבל בהיקפו, ולא לחשוב על כל הדרך הצפויה. היא מצטטת לצורך כך דימוי נוסף, שאותו טבע לדבריה הסופר א"ל דוקטורוב : "'כתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה. אפשר לראות רק עד קצה אלומת האור של הפנסים הקדמיים. אבל אפשר לנסוע כך לכל אורך הדרך. אין צורך לראות לאן נוסעים, אין צורך לראות את היעד או את כל המקומות שבהם תחלוף". לדבריה "זאת העצה הטובה ביותר לכתיבה, ולחיים, ששמעתי אי פעם".

האופן ה"מסכם" שבו הבאתי כמה דבריה אינו עושה אתם צדק, שכן למוט מגישה אותם בעסיסיות רבה, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים. הנה עוד שניים. הראשון הוא דוגמה לתובנה יפהפייה שלמוט מציגה כמעט אגב אורחה: "ג'והן גרדנר כתב שסופר יוצר חלום שלתוכו הוא או היא מזמינים את הקורא, וראוי שאותו חלום יהיה תוסס ומתמשך".

והנה השני, ששימח אותי במיוחד: "מטרתנו ככותבים היא, לדעתי, לעזור לאחרים לזכות […] בתחושה של השתאות, בתחושה שהם רואים משהו מחדש: דברים שמפתיעים אותנו כשאנחנו לא עומדים על המשמר, שפורצים לתוך עולמנו הקטן, התָחום. כשזה קורה, הכול נראה לנו יותר מרווח. נסו ללכת לטייל עם ילד שמתלהב: 'וואו, ווא! תראי את הכלב המלוכלך הזה! תראי את הבית השרוף הזה! תראי את השמים האדומים האלה!" והיא מוסיפה: "אם מסתכלים סביב, מתחילים לראות. וכשמה שרואים מפתיע אותנו, ואנחנו מתחילים לכתוב על כך בפתיחות ובאמינות, אנחנו מעניקים תקווה".

יפה.

אין לי מושג אם הספר שלפנינו יכול באמת לעזור למישהו לכתוב פרוזה. אבל הקריאה בו מענגת, וזאת מעלתו.


מאחר שקראתי אותו באנגלית, הציטוטים המתורגמים הם שלי.

2 תגובות על ״אן למוט, "ציפור ציפור, הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה": במה הכתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s