ג’יין אוסטן היא סופרת אהובה מאוד. גם כיום, יותר ממאתיים שנה אחרי מותה, ספריה ממשיכים להימכר, ומשמשים בסיס לסרטי קולנוע עדכניים ולסדרות טלוויזיה שמושכות אליהן צופים רבים, שלא לדבר על המחקר האקדמי הפורה העוסק ברומנים שכתבה. לא רק את הרומנים הארוכים עיבדו יוצרים לאקרן. כך למשל הופיע  לפני כארבע שנים סרט שמתבסס על סיפורה הקצר, “אהבה וידידות“.

העיבוד הראשון של יצירתה לקולנוע היה כשחברת MGM  הפיקה ב-1940 סרט קולנוע על פי הרומן גאווה ודעה קדומה (בכיכובו של לורנס אוליבייה). החל בשנות השבעים של המאה העשרים הפיק ה-BBC סדרות דרמה לפי ספריה של אוסטן. שם השתדלו לשמור על נאמנות למקור, לדמויות, ולתלבושות של התקופה.

ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירותיה, בעקבות סרטה של אמה תומפסון על פי הרומן על תבונה ורגישות. כמו כן, הופקה סדרת הטלוויזיה הפופולרית “גאווה ודעה קדומה”.

עם זאת, השירים שכתבה ג’יין אוסטן מוכרים הרבה פחות. אוסטן כתבה אותם בעיקר כדי להשתעשע ולהצחיק את בני משפחתה. הם נכתבו בקלילות, קצובים ומחורזים, שופעי הומור ושנונים. חלקם מזכירים מבחינה מסוימת את הפרוזה שלה, ליתר דיוק, את אפיון הדמויות שבו הצטיינה כל כך, את חריפות מבטה שראה חולשות ואת שנינותה כשתיארה אנשים מגוחכים כמו למשל את דמותו של הכומר הנפוח, מר קולינס, בספרה המוכר ביותר גאווה ודעות קדומות.

הנה למשל שיר שבו היא משרטטת בקווים מהירים את דמותו של “פועל שמח” שמגיע לתפילה בכנסייה (כאן בתרגום שלי):

פּוֹעֵל שָׂמֵחַ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת
מְעִיל קָצָר, מֻטְלָא וּמְקֻשָּׁט,
לַכְּנֵסִיָּה הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט,
חָבוּשׁ בְּכוֹבַע, הוּא זוֹרֵק מַבָּט
לַפֶּרַח שֶׁלַּלּוּלָאָה מֻצְמָד
וְנִיחוֹחוֹ מַרְנִין, אֵין שֶׁמֶץ קָט
שֶׁל רֶגֶשׁ שֶׁל קִנְאָה בְּשׁוּם זוּלַת,
בְּשׁוּם גַּנְדְּרָן – בְּלוֹנְדוֹן מְבֻיָּת.
הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּכְּנֵסִיָּה בַּלָּאט
וּמְכַבֵּד אֶת הַמָּקוֹם, כִּמְעַט
מֵבִין אֶת הַתְּפִלּוֹת, אַךְ מְמוֹטָט,
נִרְדַּם, יָשַׁן בְּקוֹל דְּמָמָה מֻחְלָט,
אֲבָל מֵקִיץ בַּסּוֹף וְלֹא נִמְלָט.

Happy the Lab’rer

האתגר התרגומי היה כמובן לשמר את החריזה שבה בחרה אוסטן לכתוב את השיר: כל השורות מסתיימות באותו צליל. החריזה המיוחדת, לצד תוכנו של השיר, מייצרת אפקט קומי ומשעשע. אוסטן מצביעה על הפער בין רצינות כוונותיו של הפועל המגיע לכנסייה בתחושה של חגיגיות וחובה, לבין מה שקורה בפועל: הוא מתקשה לעקוב אחרי התפילה ונרדם, אבל ממשיך להיות מרוצה מעצמו. גם בגדיו המטולאים אינם מטרידים אותו. אשריו וטוב לו!

בשיר אחר, “מין דברי קילוסין לידידה צעירה“, מתבדחת אוסטן על חשבונה של צעירה ששמה אנה, ומתארת את החשיבות העצמית המופרזת שבה אותה אנה נוהגת (גם השיר הזה כאן בתרגום שלי):

בַּחֲרוּזִים שְׁקוּלִים אֶמְנֶה
אֶת הַקְּסָמִים שֶׁל אָנָה,
תְּחִלָּה: מוֹחָה אֵינוֹ מֻגְבָּל,
עָצוּם כְּמוֹ הַסָּוָנָה.

אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר
עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ,
כִּי הֶקֵּפוֹ הוּא חֲמִשָּׁה
מִילִין, אֲבָל פִּי מֵאָה.

וּשְׁנִינוּתָהּ עַל חֲבֵרִים
נוֹפֶלֶת כְּמוֹ נָיָגְרָה,
שָׁם תַּיָּרִים לוֹטְשִׁים מַבָּט,
שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שָׁרָה.

חוֹרֶצֶת דִּין סָמִיךְ, אָפֵל,
כְּמוֹ חֹרֶשׁ טְרַנְסְאַטְלַנְטִי,
וּמַצִּיעָה עֶזְרָה כְּמוֹ צֵל
לְכָל מִי שֶׁלֹּא אַנְטִי.

אִם אֶת שִׂכְלָהּ נַגְדִּיר, נִרְאֶה
אֲמֵרִיקָה מֻתֶּשֶׁת.
הַדִּמּוּיִים כְּבָר יִתְמַצּוּ
מִכָּל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת.

כֵּיצַד אוּכַל אֶת מְלֹא דְּמוּתָהּ
לִרְקֹם וּלְהַבִּיעַ,
אֵיךְ אֲצַיֵּר אֶת הַפָּנִים,
אֶת כָּל הַטּוּב אַשְׁמִיעַ?

צָרִיךְ לִמְצֹא עוֹלָם אַחֵר,
לָשׁוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ,
רַק כָּךְ תּוּכַל אָז הַשָּׂפָה
לוֹמַר אֶת כָּל שְׁבָחֶיהָ.

Mock Panegyric on a Young Friend

את השיר “מין דברי קילוסין לידידה צעירה” כתבה אוסטן על אחייניתה, אנה אוסטן לפרוי (Anna Austen Lefroy), שנחשבה במשפחתה “ילדה שובבה”. גם אנה, כמו דודתה, שלחה את ידה בכתיבה, אמנם במידה פחותה של הצלחה, ובכל זאת פרסמה ארבעה ספרים. בניגוד לג’יין אוסטן, אנה נישאה (בגיל עשרים), חרף ההתנגדות של בני משפחתה, והייתה אם לשבעה ילדים. בצעירותה, אחרי שהסתפרה במפתיע, כינתה אותה ג’יין “אנה-מאוד בווריאציות שונות”. (“quite an Anna with variations”). 

בשיר שלפנינו ניכרת העוקצנות החביבה של הדודה כלפי אחייניתה: לכאורה משבחת אותה על שלל תכונותיה הטובות, תבונתה המופלגת, שנינותה, נכונותה לתת עצה טובה, ובעצם, בשל ההפרזות – “אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר /  עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ” – סונטת בה וחומדת לצון, ברוח טובה ובחיבה גלויה. 

אנה הרבתה להתכתב עם דודתה, וניסתה אפילו לשדך בינה ובין תומס לפרוי, פוליטיקאי ושופט. יש מי שסבורים שעל אותו לפרוי התבססה אוסטן כשיצרה את דמותו המוכרת כל כך של מר דארסי ברומן גאווה ודעות קדומות. אכן, לפרוי חיזר אחריה ממש בתקופה שכתבה את הספר, אבל בניגוד לאהבה הממומשת של אליזבת ומר דארסי, תומס לא נשא את ג’יין לאישה. 

אחד הספרים שכתבה אנה אוסטן לפרוי עסק בחייה של דודתה המפורסמת. הוא נקרא זיכרונות על גי’ין אוסטן. הוא ראה אור ב-1864, כלומר ארבעים ושבע שנים אחרי מותה של אוסטן.

הנה פסקה מתוכו (כאן בתרגום שלי): “דודה ג’יין הייתה החביבה ביותר על הילדים [במשפחה]. היא השתובבה אתם, והסיפורים הארוכים ועתירי הפרטים שסיפרה היו פשוט מקסימים!  היא סיפרה אותם בהמשכים, ותמיד התחננו כמובן שתמשיך, גם כשהנסיבות לא אפשרו זאת. היא ארגה אותם מלא כלום, רק מתוך יכולת ההמצאה המופלאה שלה. כמה חבל שכבר אי אפשר לשחזר אף אחד מהם!”

אכן חבל. ובכל זאת, כמה טוב שנותרו בידינו בכל זאת ניצוצות מגאונותה של ג’יין אוסטן.