"אין לי אלא לאחל לכל יוצאים למסע לפולין – נסיעה טובה, פורייה, מקנה ערכים ומלמדת", כך כותב האנתרופולוג עידן ירון בהקדמה לספר שכתב: מחקר איכותני שבמהלכו צפה ירון בכמה מסעות נוער לפולין, ותיעד את מה שראה. הספר מכיל ציטוטים רבים מפיהם של מדריכים, מורים ותלמידים שהשתתפו במסעות. ירון מסביר אמנם כי מחקר איכותני הוא "מוגבל במהותו", ובכלל, ש"עולם הפרשנות של האנתרופולוג הוא אין-סופי" וכי ברור לו שיוכל "לומר רק את מה שאני יודע", ולא איזו אמת מוחלטת, אבל לאור כל מה שבא בעקבות ההקדמה, הופתעתי. לא הבנתי איך  אחרי שכתב את הספר, ליתר דיוק – אחרי שתיעד את התרשמויותיו מתוך שישה מסעות של בני נוער ישראלים שליווה, הוא ממשיך להחזיק בדעה שיש ערך למסעות בני הנוער לפולין, ולא הבנתי מדוע הוא תומך בהמשך קיומם.

את המסעות השונים שאליהם התלווה מכנה ירון בשמות תואר, בהתאם לאוכלוסיית בני הנוער שיצאו בכל אחד מהם: "מסע ממוצע" של בני נוער מבית ספר אינטגרטיבי במרכז הארץ; "המסע שלא היה" של בית ספר משלב חילוני-מסורתי-דתי; "המסע האמוני", של ישיבה תיכונית; "מסע מיושב" של קריית חינוך בקהילה כפרית; "מסע חם" של נערות במצוקה; "מסע מוביל" של מוסד חינוכי ציבורי-עצמאי ו"מסעות רב תרבותיים" של רשת בתי ספר ומכללות למדעים, טכנולוגיה ואמנויות, שבהם יוצאים בני נוער מכל שכבות האוכלוסייה, כולל בדואים, דרוזים ומוסלמים תושבי מזרח ירושלים. 

האוכלוסיות השונות מעוררות ציפייה שהחוויה של בני הנוער שהשתתפו בכל אחד מהמסעות תהיה שונה מאוד. למרבה ההפתעה, יש אמנם הבדלים, אבל הם לא גדולים מאוד. (המסע המעניין מכולם היה זה שכלל בדואים, מוסלמים ובני נוער מקהילת העברים של דימונה). 

התרשמותי ממה שדווח על כולם די דומה: באופן כללי אפשרי להתרשם שבני הנוער אינם חשים שהם יוצאים למסע, אלא יותר לטיול ("זו חוויה לטוס לחו"ל עם חברים"). בדברי הסיכום ירון מספר כי החוויה או התוצאה העיקרית שעליה הם מדווחים היא – הגיבוש החברתי שנוצר. ירון אינו רואה בכך כל פסול, מה גם שאחת ממסקנותיו העיקריות היא שהמסע כולו אינו משפיע עליהם עמוקות, ואינו מותיר בהם עקבות שלא יימחו. הוא משלים כנראה עם הסיכום של אחד התלמידים: "הטיול הוא יותר כיף מעצוב, נגיד את זה ככה." 

בעקבות קריאת הספר הבנתי גם עד כמה בני הנוער יוצאים למסע בתקווה להתרגש, להזדעזע, לחוש דברים בעוצמה. כשזה לא קורה, הם מאוכזבים: "התמונות לא קשות, התחושה ש'לא הרגשנו שום דבר' עוררה בנו בעיה שחייבה דיון". "אנשים נוסעים עם כל כך הרבה ציפיות ומבינים שזה קצת אחרת. אין צורך לחשוב למה זה לא כל כך קשה לי ולמה אני לא בוכה". 

אני, לעומת זאת, הזדעזעתי מאוד מדברים שעידן ירון מצטט לאורך הספר שוב ושוב, רובם כאלה שאמרו בנוכחותו מורים ומדריכים. הנה מבחר אמרות שפר שלא יאמנו: 

• "ועתה נעבור לנושא יותר קליל, אם אפשר להגיד כך: 'חסידי אומות העולם'". ["קליל"!]
• "אנחנו המדריכים חרתנו על דגלנו לא לחפור חפירות מיותרות; אבל כאשר אנחנו מדברים, אנחנו רוצים קשב. שיהיה לנו הכי כיף שבעולם!" ["חפירות"! "כיף"!] 
• "אין לנו מה לעשות עם השואה בחיי היומיום." [השואה שימושית אם כן רק בשבתות ובחגים?]

"שיהיה לנו הכי כיף שבעולם!"

• מאבטח: "מסע מלמד, מהנה ובטוח". ["מהנה"!]
• מדריכה: מה המיוחד במחנה כזה שמצריך ילדים?" תלמיד: "ניסויים!" מדריכה: "יפה מאוד. מחזיקים ילדים לשם ניסויים". [איזה יופי…]
• מדריכה: "קדימה, למהר כדי שנוכל למצות את המחנה". ["למצות"!]
• מדריכה: "כולם לרדת, הפסקת פיפי!" תלמיד: "עשיתי כבר באושוויץ!" [כן, כן,  פיפי באושוויץ. לבריאות]. 
• תלמיד: "ראינו כאילו את כל הזוועות וזה". ["וזה". מיצית.]
• מורה: "מדובר בשואה. איזו בושה!" [למי?]
• מדריך: "בוא נתפוס את המקום לקרמטוריום, לפני שיגיעו כל האחרים". [החיפזון מהשטן?]
• "אני מבקש במשך שמונת הימים בפולין לא לחשוב עצמאית" [נא לאפסן את השכל. הוא לא נחוץ כאן.] 
• מדריכה: "בניגוד למיידנק, בטרבלינקה לא תראו כלום. תצטרכו לעורר חזק מאוד את הדמיון כדי להבין מה היה פה –" [היצירתיות הנדרשת במחנה השמדה.]
• בית הקברות היהודי בלודז'. תלמידה: "אימאל'ה עוד קבר!" [מה, באנו לראות קברים?]. 

"אני מבקש במשך שמונת הימים בפולין לא לחשוב עצמאית"

כמה מחילופי הדברים נשמעים ממש כמו בדיחות:

• תלמידה: "כל כך משעמם לי פה; אני לא יודעת מה אני עושה כאן!" מדריך: "הסיכום היה שאנחנו משעממים אתכם עד מוות, ואתם עומדים ומקשיבים כאילו אתם נהנים". [אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק כשקוראים את הדברים הללו. מדריך במחנה השמדה מבקש מהתלמידה שלו, המשועממת "עד מוות", להעמיד פנים שהיא "נהנית?" הייתכן?!] 
• תלמיד מספר שהוא בדרך כלל "לא בחור שמרגיש כל כך הרבה, ובכל זאת המסע הזה גרם לי לבכות ולהרגיש" והוא מוסיף "אני מודה: בכיתי  בקטנה ממש וזהו!" תשובתה של המדריכה פשוט לא תיאמן: "גבר רומנטי הוא גבר רגיש. זה ממש בסדר". [מה? מה??]
• או מורה שמרכלת על תלמידי מכיתת מופ"ת, מסבירה עד כמה הם משונים, כי הם "לובשים מכנסי טריקו ונועלים נעלי קרוקס", ולא רק זה, אלא ש"הם מדברים על דברים מוזרים – פיזיקה, מתמטיקה, ביו-טכנולוגיה ועולם הדמיון" [המוח שלי נעצר!]  
• בבית הקברות היהודי בוורשה המדריכה מצביעה על קבר של אישה ואומרת, או שואלת: "אם יש לה קבר גדול זה סימן שהיא…" ותלמיד משלים את המשפט: "שמנה." 

אז כן, פרצתי לא פעם בצחוק. אבל המסקנה העגומה שאליה הגעתי הייתה: די. די למסעות האלה!

האם היה זה אלי ויזל שהשיב תשובה ניצחת למי שסיפר, בעקבות אחד המסעות, על כך ש"היה באושוויץ": "לא, אדוני," הגיב ניצול השואה, "אתה לא היית באושוויץ. אני הייתי באושוויץ. אתה רק ביקרת שם."

התלמידים המבקרים בפולין מחפשים ריגושים, מבקשים להזדעזע. הנה עוד כמה ציטוטים מסמרי שיער:

• "חשתי תסכול. ציפיתי לראות משהו אמיתי – מלוכלך ומגואל בדם – ולא משוחזר."
• "אתה בא עם ציפייה למשהו קיצוני, ואחרי שאתה עובר את שני המחנות הכי משמעותיים, אתה קצת מאוכזב." [אבוי. השואה מאכזבת].
• "רציתי מוות, משהו הרבה יותר חזק שיקרע לי את הלב. זה לא קרה. אני מאוכזב כמו כולם." [סבלנות. או במהלך שירותך הצבאי עוד תזכה לראות זוועות?].

חרף האכזבה רובם מאמינים ש"היו", ש"ראו" ש"הבינו". וכמובן שהם לא היו ולא ראו ולא הבינו. אולי רק חוו איזה רגע אחד או שניים מענגים של בכי וגיפופים הדדיים. בעיני העונג הזה לא מוסרי! 

עידן הקורונה הפסיק אמנם את המסעות לפולין, אבל כנראה שלא לצמיתות, ולא רק מאחר שרבים מאוד מתפרנסים ממה שנהפך לתעשייה רחבת היקף. נראה שטיולי השואה של בני הנוער הישראלים עוד ישובו.

ואולי לא?

להלן כמה קטעי וידיאו מתוך הסרט "מחנה משותף", שבו נאספו וצורפו קטעים שתלמידים צילמו במסע, לפניו ואחריו: