איזה ספר מרגש!

שמו באנגלית We’ll Meet Again מהדהד מיד בתודעה את השיר הנושא את אותו שם, שאותו שרה לראשונה ב-1939 הזמרת ורה לין, שיר שהיה לאחד מסמלי מלחמת העולם השנייה. האסוציאציה נכונה, מדויקת ומתאימה מאוד, כמו גם  התמונה המופיעה על עטיפתו של הספר: צללית של בני זוג חבוקים, ובשמים מבנה של מפציצים, שכן מדובר ברומן שמתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה.

עלילתו של לא המרחק לא הזמן פשוטה לכאורה: מדובר באהבתם של יונה ורגינה ברודקין, זוג אוהבים שהכירו בשנות העשרים, בארץ ישראל, אבל ההיסטוריה הפרידה ביניהם, ובמשך שש עשרה שנים נאלצו לחיות הרחק זה מזה, הוא – בקירגיסטן, היא – בתל אביב. די ברור, כבר מהדפים הראשונים, שהשניים ישובו וייפגשו בסופו של דבר, אבל כמה זמן תימשך הפרידה? איך יצליחו להתאחד? מה יעלה בגורלם? האם יוכלו לשמור אמונים זה לזה, חרף המרחק והזמן?

בנספח לספר כתבה מרקוזה הס כי מדובר ב”רומן ביוגרפי” (סוגה שבה נכתב גם סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז: לכאורה – ביוגרפיה, אבל בעצם שילוב בין עובדות ידועות ודמיון, שהרי הכותב והכותבת לא נכחו במקומות ובאירועים שהם מתארים כאילו היו שם). מרקוזה הס מספרת בסופו של הספר בכמה מילים תמציתיות גם משהו על הרקע לסיפור, כיצד רקמה אותו ועל מה התבססה, מה היו המקורות לכתיבתה, ובעיקר – את מה מתוכו בדתה ושכללה על סמך מה שהיה ידוע לה. אין ספק שערכה תחקיר מעמיק ומקיף, אבל ברור גם שלתוך התשתית העובדתית יצקה את היצירתיות השופעת שלה.

את השורות האחרונות בספר קראתי בעיניים מוצפות דמעות, ולא רק מכיוון שמתחוורת בהן מהות הקשר של הכותבת אל שתי הדמויות, יונה ורגינה, אלא גם משום שהקצב המואץ במהלכים שיובילו לאיחוד בין שני האוהבים מסחרר, מותח, עוצר נשימה.

אחד הכללים הראשונים והחשובים ביותר שמלמדים בסדנאות כתיבה הוא שיש לכתוב “את” ולא “על”. כלומר – לא לספר מבחוץ, לא “לסכם” מהלכים, רגשות, קשרים בין בני אדם, אלא להגיע אליהם מבפנים, ובכך ליצור אותם מחדש, לאפשר למהלכים להתפתח, לאנשים לעשות ולדבר, ולקורא להכיר אותם באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים.

הספר שלפנינו הוא מופת של כתיבה כזאת: שוב ושוב אנחנו שם, עם שני האנשים המופלאים הללו, בדרכים השונות שהחיים לוקחים אותם: הבריחה מתל אביב לפריז, הפציעה במלחמת האזרחים בספרד, ההפלגה לרוסיה, הנסיעה הממושכת ברכבות, עד קירגיסטן. ההתנדבות לחיל העזר לנשים (ATS), השירות במצרים. שום דבר לא מסופר מבחוץ. הכול מפורט להדהים, ברמות דיוק שקשה מאוד להבין איך הכותבת יודעת את כל זה, כאילו הייתה שם ממש, פגשה את האנשים, שמעה אותם, ראתה את המקומות שאליהם הגיעו. העלילה הולכת ומתקדמת, ואנחנו לומדים כל כך הרבה על אורחות החיים, על מה שהטריד אז אנשים, על מה שהעסיק אותם בשיחות, על מה חשבו, רצו, חלמו.

לאורך הרומן שיבצה מרקוזה הס כותרות של עיתונים מאותן שנים, ומתחתן שם העיתון שממנו נלקחו והתאריך שבו הופיעה הכותרת. זהו תכסיס ספרותי נפלא, שמשקף לקוראים את המהלכים ההיסטוריים החשובים כל כך, מנקודת מבט יומיומית, כפי שנחשפו אליהם הקוראים בזמן אמת.

בתחילה הכותרות בשפות זרות, ובהמשך – בעברית.

אנחנו יודעים לכאורה לא מעט על “מלחמת העולם השנייה” ועל “השואה”, אבל יש צדדים של אותה תקופה שאינם מתוארים רבות בספרות, ומרקוזה הס מביאה אותם כאן לפנינו. למשל – מה עלה באותם ימים בגורלם של חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, בצרפת, בספרד וברוסיה?

דוגמה קטנה: רגינה, שהגיעה לארץ ישראל מפולין, מצטרפת לקיבוץ ונהנית מאוד מהעבודה הקשה בחקלאות. אבל היא מתקוממת למראה גורלם של הפלאחים הערביים “שגרו במרחק עשר דקות הליכה מהקיבוץ, בבקתות עלובות ובתנאים איומים”. אחרי ששמעה “שהאדמות שהקיבוץ מעבד נקנו בכסף רב מהבעלים, אבל הבעלים הוא איזה אפנדי שיושב בכלל בדמשק,” היא מתקוממת נגד העוול: “הפלאחים מצאו את פרנסתם מהקרקע שחברי ההכשרה שלה התיישבו עליה. כולם היו אנלפבתים ולא היה להם מושג מה זה קושאן או טאבו. הם לא קיבלו גרוש.” יום אחד סולקו מהאדמה “אמרו להם שהם צריכים להפסיק לחרוש ולזרוע את האדמות האלה, כי האפנדי מכר אותן”. רצונה לעזור להם גורם לחבריה “להתנועע בחוסר נוחות על כיסאותיהם”, עד שהם נפטרים מהבעיה ופשוט מסלקים אותה מהמשק! רגינה נאלצת לנסוע אל משפחתה בתל אביב, ולחפש לעצמה עבודה ומקום מגורים. “את נשמעת קצת כמו קומוניסטית”, האשימו אותה חבריה בקיבוץ כשניסתה לומר להם ש”גם הפלאחים הם בני אדם”… (אי אפשר כמובן להתעלם מהמשמעויות וההשלכות האקטואליות של הקונפליקט המתואר כאן!). יחד עם זאת, רגינה אכן “קומוניסטית” בהשקפותיה, אבל היא גם ציונית. באחד ממכתביה אל בעלה היא כותבת על קרובי משפחתה שהגיעו לארץ ישראל בתחושה של הקלה, כי “עכשיו הם שם, בטוחים מהצרה הנאצית. לפחות בזה הציונות אולי צודקת, גם אם היא לא סוציאליסטית, כמו שקיווינו שתהיה”.

העלילה נרקמת באופן כמעט כרונולוגי, למעט הפתיחה, שבה מספר יונה בערוב ימיו לקרוב משפחה על מה שעבר עליו באותן שנים, אך עם זאת היא מתפתחת לסירוגין בין יונה ורגינה ובחזרה, וכך אנו חווים אתם את קורותיהם במשך שנות הפרידה הארוכות, שבחלקן הגדול אפילו מכתביהם לא הגיעו ליעדם, והאוהבים נאלצו להאמין באהבתם, לסמוך על נאמנותם זה לזה ולא להתייאש מהתקווה שישובו ויפגשו. את המכתבים שכתבו, אלה שלא הגיעו מעולם, בדתה מרקוזה הס, כפי שהיא מסבירה בחלקו האחרון של הספר, ועם זאת הם משכנעים לחלוטין, ממש כאילו מצאה ותיעדה אותם ככתבם וכלשונם.

קראתי את הספר בהנאה ונגע ללבי במיוחד מהתצלום המובא בסופו. רואים בו את דיוקנם שני האנשים הללו, שלמדנו להוקיר ולאהוב.