את ליל הסדר יחגגו השנה רבים בצל מגיפת הקורונה והצורך להסתגר בבתים ולהישאר רק במשפחה הגרעינית המצומצמת. המשוררת חוה ניסימוב כתבה שיר על ליל סדר אחר, שהתקיים בפולין לפני 77 שנים.

ניסימוב הייתה בת שלושה חודשים כשהחלה המלחמה, זאת שכונתה לימים “מלחמת העולם השנייה”. היא נולדה בוורשה, שאותה כבשו הגרמנים בספטמבר של שנת 1939, זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה. אמה של ניסימוב הצליחה לברוח מהגטו, ולמלט אתה את ילדתה. כשהייתה הפעוטה בת שלוש הפקידה אותה האם בידיה של איכרה פולנייה, חברה של אחותה, וכך ניצלה הילדה. רק כשמלאו לה שש, בתום המלחמה, הגיעה הדודה, אחותה של האם, לבית המשפחה הפולנית ולקחה משם את הילדה. גם אמה ניצלה: היא מצאה לעצמה מקלט בגרמניה, שם חיה בזהות בדויה.

חוה הילדה עלתה לישראל לבדה, נקלטה בקיבוץ, ולימים הקימה משפחה. היא מרבה לכתוב על השואה, על חוויותיה מאותם ימים, וגם על דברים שחוותה בעצמה אלא רק שמעה עליהם, אבל עדותה ישירה, ורגשית, ממש כאילו נכחה בגופה באותם אירועים שהיא מיטיבה כל כך לאתר. אחד השירים שמתעדים את מציאות החיים בגטו הוא השיר “בית”:

בַּקּוֹמָה הַשְׁלִישִׁית נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל.
אַךְ לֹא, הַצְפִיפות חוֹנְקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים,
וַעֲרֵמוֹת חֲפָצִים, אִי–סֶדֶר. כְּבָר יוֹדְעִים, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל,
בְּכָל זאת מְנַקִים אֶת הָאֲרוֹנוֹת הָרֵיקִים מִמָּזוֹן
לִקְרַאת פֶּסַח. אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט.
בַּקְוֹמָה הַשְׁנִיָּה מְאֶוְרָר יוֹתֵר, הַחַלוֹנוֹת פְּרוּצִים,
רַק רוּחַ מְיַבֵּב פְנִימָה. הָאֲנָשִׁים נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ.
בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, זָקֵן מְכֻסֶּה בַּעֲרֵמַת
מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים. מִסְתַּתֵּר.
זֶה סָבִי שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ,
לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים.

(הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943)

אמנם באותו זמן כבר חייתה חוה ניסימוב בבית האיכרים הפולנים, אבל היא יודעת מה התרחש בגטו בחודש אפריל, 1943, ומתארת בשיר את הדבקות הדתית, את הצורך העמוק ואת המחויבות לשמור על מנהגי חג הפסח: ניקוי הארונות מחמץ, שיש בו כמובן אירוניה מיוסרת: הרי הארונות הללו התרוקנו מזמן מכל דבר מאכל, ואין באמת שום צורך לנקות אותם.

הדוברת בשיר עוברת מקומה לקומה, יורדת במדרגות במין מסע אטי וכאוב, ומתארת את מה שעיני רוחה רואות: בקומה הגבוהה ביותר “נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל”: אמנם צפוף, אמנם, יש “עֲרֵמוֹת חֲפָצִים” ויש “אִי-סֶדֶר”, אבל שם עוד מנסים להקפיד במצווה. מנקים. משתדלים לקוות: “אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט”. ניסימוב נוגעת כאן כמובן במקורו של שם חג הפסח, שבא מפסוק כ”ז שבפרק י”ב, בספר שמות:  “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל”. שם מוזכר הנס שאלוהים עשה לבני ישראל, זה שאִפשר להם לנוס מארץ מצרים, לצאת מעבדות לחירות ולהינצל.

והנה שוכני הבית שניסימוב מתארת מצפים ומייחלים שוב לנס: אולי גם הם יינצלו. הם אינם חושבים על אלוהים, אלא על אותו נוגס אכזר שיחליט אולי לחוס עליהם ולהותירם בחיים.

בקומה השנייה שאליה יורד מבטה של המספרת, המצב קשה יותר: שם כבר אין אנשים. ברגע הראשון נדמה ששם טוב: החדרים מאווררים, אבל מיד מסתבר שלא. המקום ריק מאדם, החלונות אינם פתוחים אלא “פְּרוּצִים”, כל זאת מכיוון שהדיירים “נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ”, כלומר – אולצו לצאת אל גורלם, שאותו אנחנו הקוראים כבר יודעים, והדוברת אינה נותנת לו מילים, אלא משאירה אותנו עם הידיעה שבדיעבד: ברור לכל קורא שאותם דיירים נלקחו אל מותם. 

יורדים עוד קומה. כאן הדוברת מקרבת את מה שהיא רואה ישירות אל עצמה: היא מוצאת שם זקן מסתתר, “זָקֵן מְכפֶה בַּעֲרֵמַת / מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים”, ומזהה אותו: זהו הסבא שלה, “שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ, / לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים”. 

החג המשפחתי כל כך, פסח, ליל הסדר, הצורך של הסב להיות בין בני עמו, הביא לכליונו: הרי ברור לכול שההסתתרות מתחת למעילים וסמרטוטים לא תועיל לו. הוא יילקח משם בקרוב אל מוות ודאי.

המילים המופיעות בסוף השיר, “הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943″, מעלות על הדעת זיכרונות של רבים שהעידו על מה שהתרחש באותם ימים בגטו ורשה, כפי שהם מתועדים באתר של יד ושם.  

במהלך משפט אייכמן העידו ניצולים מהגטו על מה שהתרחש שם בפסח האחרון:

על השמועות הרבות לפיהן צפויה בקרוב אקציה, על החלטתם של רבים להמשיך להתכונן לחג, איך אפו מצות, השיגו יין, הכשירו את הכלים לחג.

השמועות היו נכונות. ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש”ג, נכנסו הגרמנים אל הגטו, והחל חיסולו הסופי. בד בבד פתחו היהודים במרד שנמשך כארבעה שבועות והסב לגרמנים אבדות.

על מה שהתרחש באותו לילה העיד טוביה בוז’יקובסקי בספרו בין קירות נופלים: “כוסות היין על השולחן, אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו כל אותו לילה בגטו”.

חוה ניסימוב ניצלה, אבל כמו גם ניצולים רבים, היא נושאת אתה את הכאב. בריאיון לעיתון הארץ סיפרה כמה נפגעה מכך שהמשפחה הפולנית שאצלה חיה במשך שלוש שנים כלל לא נאבקה כדי להשאיר אותה אתם. “דודתי ובן דודי באו לקחת אותי. הלכנו, נסענו. כפי שהביאו אותי בשק ושמו בכפר, כך באו ולקחו. איש לא מחה, איש לא בכה”, והוסיפה: “רציתי לדעת שאוהבים אותי, שנלחמים עלי…”

ליל הסדר ההוא, בגטו ורשה, ב-1943, איננו, אבל נראה כי לא הוא יישכח, ממש כמו שבליל הסדר אנו מצווים לזכור את מה שאירע לעם ישראל ביציאת מצרים.

ולנו נותר השנה אלא לצפות לליל הסדר הבא ולקוות שנוכל שוב לחגוג אותו בחיק המשפחה המורחבת.