את ספרה החדש 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר הקדישה אליף שאפאק, סופרת טורקייה שחיה באנגליה, לנשות טורקיה ולעיר איסטנבול. הספר היה אחד המועמדים לפרס בּוּקֶר השנה. כמו הספר The Lovely Bones (בעברית: העצמות המקסימות) שכתבה אליס סיבולד, גם 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר מתחיל לכאורה בנקודה מופרכת ובלתי אפשרית: גיבורת הסיפור נרצחה, ואנו מלווים את תודעתה ומחשבותיה מנקודה זאת ואילך. שתיהן, סוזן סלמון של סיבולד וטקילה ליילה של שאפאק, ממשיכות לדעת, ממשיכות לרצות. אלא שאצל שאפאק יש מעין הסבר "רציונלי": בעשר הדקות הראשונות לאחר המוות, כך היא מסבירה, המוח עוד ממשיך לזכור, עד שהוא נהרס לחלוטין: "כמו שיש אינספור גוונים בין שחור כזפת ולבן בוהק, כך יש שלבים רבים בעניין הזה המכונה 'מנוחה נצחית'".

ההנחה היסודית מאפשרת לשאפאק לספר לנו על ליילה, שבתודעתה עולות לאורך עשר הדקות האחרונות הללו שלאחר המוות תמונות מעברה, וגם תקווה שגופתה, שהושלכה בפח זבל עירוני, תימצא, ושחבריה הקרובים יוכלו לקחת אותה ולהעניק לה טיפול אוהב אחרון. התפיסה כאילו המוח אינו מת מיד מאפשרת לשאפאק לתעד הרהורים של ליילה כמו למשל: "היא המשיכה להיות חלק מהעולם, היו בה עדיין חיים, אז איך ייתכן שהסתלקה? איך ייתכן שאיננה עוד, כמו חלום שנמוג עם אור יום ראשון?"

התמונה הראשונה שאליה חוזרת תודעתה של ליילה היא זאת של היום שבו נולדה. "זיכרונה געש וגאה, להוט וחרוץ. הוא אסף פיסות מתוך החיים שהלכו והסתיימו במהירות. היא נזכרה בדברים שאפילו לא ידעה שהיא מסוגלת לזכור, דברים שסברה כי נמוגו לעד." היא עדה למה שעבר באותו זמן על אמה, רעייתו השנייה של אביה, על המיילדת, על אשתו הראשונה, ונזכרת גם בטראומה שנלוותה אל לידתה ואל מה שהתרחש מיד אחריה, ובמחשבות שלה עצמה כתינוקת שזה עתה נולדה. למשל, לתהייתה אם לשתף פעולה עם החיים: "לבה מחה. אל תהיי טיפשה. למה לך להישאר במקום ששום דבר לא קורה בו אף פעם. זהו מקום משעמם. למה לעזוב מקום שבו שום דבר לא קורה. זהו מקום בטוח, אמרו לה קרביה…"

התינוקת מחליטה לצאת אל העולם. לחקור אותו. היא גדלה להיות ילדה מופלאה ומלאה בקסם אישי, שהמציאות תיקח אותה למקומות איומים ואפלים. ילדה טובת לב וחכמה, שמסוגלת לנהל ויכוח תיאולוגי עם אביה המאמין האדוק:

"'אבל מה עם האנשים בקוריאה או בצרפת?' שאלה ליילה.

'מה אתם?'

'טוב… הרי בדרך כלל הם לא מוסלמים. מה קורה להם אחרי שהם מתים? הרי המלאכים לא יכולים לבקש מהם לדקלם את התפילות שלנו'.

אבא אמר, 'למה לא? כולם נתבעים לאותן שאלות.'

'אבל האנשים בארצות האלה לא יכולים לצטט את הקוראן, נכון?'

'בדיוק. כל מי שהוא לא מוסלמי טוב, ייכשל במבחן של המלאכים. ילך ישר לגיהנום'".

ליילה ילדה נדיבה ורגישה, שתגדל להיות אישה מופלאה ואהובה מאוד. אבל הנה הַסְתירה, לכאורה. כי כבר ברגעים הראשונים של הספר, כלומר – זמן קצר אחרי שנרצחה – אנחנו כבר יודעים שליילה הייתה אישה בזנות. איך זה קרה לה? מה הביא אותה לשם?

זיכרונותיה מביאים אותנו אל כל המקומות שמהם מתגלגל הסיפור הבלתי נמנע. מדובר כמובן וכרגיל, בנפגעת גילוי עריות. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות כבר מיטיב לדעת שמרבית, אם לא כל, הנשים שמגיעות לזנות, נפגעו בילדותן, ברובן פגעו בני משפחה קרובים. אלה שמעלו באמון שלהן, בלבלו אותן, הפכו את עולמן.

תיאור הפגיעה, המניפולציה הרגשית של הפוגע, התגובות של המשפחה, שכמובן מאשימה את הקורבן ומפקירה אותו, כל כך מדויק, כל כך אמין וכל כך מכאיב!

חייה של ליילה מאפשרים לנו להכיר קורבנות נוספים, החברים הקרובים שלה, שאת רובם היא מכירה אחרי שהיא נמלטת לאיסטנבול, ביניהם צעירה טרנסית, ופליטות מסומליה ומסוריה. הספר מעניק לנו מבט מקרוב אל חייהן של נשים בטורקיה ואל מעמדן המוחלש כל כך בחברה פטריאכלית שבה שולטים גברים עריצים, חברה שבה שייח' מסביר לאביה של נערה מדוע עליו לשמור עליה: "אף אחד לא רוצה לקנות עגבניות שלקוחות אחרים נגעו בהן, מעכו אותן ולכלכו אותן. הכי טוב היה אילו כל העגבניות בשוק היו ארוזות היטב ונשמרו. וכך גם נשים"; שבה גבר יכול לגזול מאשתו את התינוקת שנולדה לה, ולתת אותה במתנה לאישה אחרת, וליולדת אין שום אפשרות להתנגד; חברה שבה הנשים כנועות ונטולות זכויות והגברים חזקים מדי (אגב כך, יש לציין כי הסופרת גלתה מארצה וספק אם תוכל לשוב אליה).

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא העיר שבה הוא מתרחש. איסטנבול מצטיירת בו על יופייה ועל האלימות השוררת בה במחשכים. היא נמצאת כל הזמן ברקע הדברים, וההיסטוריה של ההתרחשויות בה – הפגנות, אלימות משטרתית, ביקורים של הצי האמריקני – מלווה כל הזמן את סיפורה של ליילה ושל חבריה.

הרומן מושך מאוד את הלב בהומניות שלו, בקסם שבו הוא מתאר את חייה ומצוקותיה, יופייה ועוצמתה המיוחדת של ליילה.

חבל שבשליש האחרון איבדה, כך נראה, הסופרת את דרכה, והפרוזה המהודקת היטב נפרמת. רק בעמודים האחרונים חזרה שאפאק לשלוט בכתיבה והם יפים להפליא. על אף נקודת התורפה מדובר לטעמי בספר מעניין ויוצא דופן.

ככל הידוע לי, הספר לא תורגם לעברית, הציטוטים שלעיל הם בתרגומי.