בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא"מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות "משפחה הרוסה". הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש". כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

"רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ'לנוב ומצ'לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז' וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי 'תמ"א 38', 'למכירה', 'כאן יקום – ', 'הבנייה החלה!' ו'מנהלת פינוי-בינוי' – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

"רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

"רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב"ד, ובצ'לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: 'תפילת שחרית תחל במדויק', ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין. 

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ'לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ." 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!