בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, "טעוני טיפוח", סרבני חינוך.
בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?
הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור.
רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: "עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא", וגם: "צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה." כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.
הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.
הוא "השוטר הטוב": מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד.
מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?
הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים.
צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם).
סרט הביכורים של לאדג' לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.
"עלובי החיים" נמצא ברשימה "הארוכה": עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת.
הסרט הזה נתאר בעצם את סיפורם של מהגרים בצרפת שלא הצליחו או סרבו להתאקלם בהשפעת ההורים וחוסר אכפתיות של הממשל.
אצטט כמה שורות שכתב ויקטור הוגו בצאת ספרו "עלובי החיים" בשנת 1862 והוא היה אז בן 60 שנה.
"בְּשָׁעָה קוֹדֶרֶת זוֹ שֶׁל תַּרְבּוּת חֶבְרָתִית בָּהּ אָנוּ שְׁרוּיִים, הָאִישׁ הָאֻמְלָל הַקָּרוּי "בֶּן אֱנוֹשׁ" גּוֹוֵעַ בְּכָל הַמֶּרְחָבִים הַגֵּיאוֹגְרָפִיִּים, מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת אֲנָחָה שֶׁל צַעַר וּכְאֵב בְּכָל הַשָּׂפוֹת"
כָּךְ כָּתַב וִיקְטוֹר הוֹגוֹ עַל סִפְרוֹ "עֲלוּבֵי הַחַיִּים".
בַּמִּכְתָּב שֶׁהוּא מַפְנֶה לְמוֹצִיא לָאוֹר בְּאִיטַלְיָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אוֹתָהּ הַשָּׁנָה, הוּא כּוֹתֵב:
"הִנְּךָ צוֹדֵק בְּהֶחְלֵט אֲדוֹנִי, כַּאֲשֶׁר הִנְּךָ טוֹעֵן שֶׁסֵּפֶר זֶה נִכְתַּב עֲבוּר כָּל הָעַמִּים.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם כֻּלָּם יִקְרְאוּ אוֹתו,אַךְ כָּתַבְתִּי אוֹתוֹ עֲבוּר
כֻּלָּם.הוּא פּוֹנֶה לְאַנְגְּלִיָּה בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהוּא פּוֹנֶה לִסְפָרַד,לְאִיטַלְיָה, לְצָרְפַת, לְגֶרְמַנְיָה, לְאִירְלַנְד, וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה
לִמְדִינוֹת בַּעֲלוֹת מִשְׁטָר רֶפּוּבְּלִיקָנִי חֲסַר שִׁוְיוֹן, לְאִימְפֶּרְיוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁמְּשַׁעְבְּדִים וְסַלִּים.
הַבְּעָיוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת חוֹצוֹת אֶת כָּל הַגְּבוּלוֹת.
תַּחֲלוּאֵי הָאֱנוֹשׁוּת, תַּחְלוּאִים מְפֻשָּׁטִים בְּכָל כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֵינָם מֻגְבָּלִים לְקַוִּים כְּחֻלִּים אוֹ אֲדֻמִּים שֶׁשֻּׂרְטְטוּ עַל מַפּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הָאָדָם.
בְּכָל מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ אָדָם מְנֻכָּר וּמְיֹאָשׁ, בְּכָל מָקוֹם בּוֹ הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת גּוּפָהּ בַּעֲבוּר פַּת לֶחֶם, בְּכָל מָקוֹם בּוֹ הַיֶּלֶד סוֹבֵל מֵהֶעְדֵּר סֵפֶר שֶׁיַּעֲנִיק לוֹ הַשְׂכָּלָה, וְאֵין לוֹ קוֹרַת גַּג לְהִמָּלֵט
מִן הַקֹּר וְהַצִּנָּה, הַסֵּפֶר "עֲלוּבֵי הַחַיִּים" יַקִּישׁ עַל כָּל דֶּלֶת
וְיאֹמַר "פִּתְחוּ לִי , הִגַּעְתִּי עֲבוּרְכֶם".
תודה, אוולין@