נגאר גוואדי, "דיס אוריינטלית": מדוע האיראנים אינם מסוגלים לשתוק

בהערת השוליים הראשונה הופתעתי: "כדי להקל עליכם ולחסוך מכם את החיפוש בוויקיפדיה, להלן אי אילו פרטים", נכתב שם, ואז יש הסבר על מחוז בצפון איראן, וסופו מנוסח באופן שכלל לא דומה לסגנון של ויקיפדיה: "כדי לדמיין אותו תחשבו על הנופים הצפופים של אָנֶסי הצרפתית, של שווייץ או של אירלנד: ירוקים, מחושרי ערפל וגשומים. האגדה מספרת שכשהמוסלמים הגיעו למאזנדראן הם צעקו 'הו! אנחנו בגן עדן!'"

מה? תהיתי, כמה מוזר! איזו מין הערת שוליים זאת, שיש בה מידע המוגש בנימה של שיחת רעים? ואז הבנתי: לא המתרגמת הוסיפה את ההערה, אלא היא חלק מהרומן. מעין ספק השתובבות מקורית, ספק תחכום, המאפשרים לכותבת להוסיף נתונים, ושפע של פרטי מידע משמעותיים.

יפה!

מקוריות הכתיבה של נגאר ג'וואדי ברומן שלפנינו מתבטאת לכל אורכו של הספר המרתק. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, נולדה באיראן וב-1981, בילדותה, נסה מארצה ומעברה וביחד עם הוריה ואחיותיה עברה לגור בפריז. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, קימיה סאדר, אינה רואה בעצמה "פליטה" או "מהגרת", אלא גולה. זיכרונותיה מאיראן, המובעים באמצעות הדמות הראשית בספר, מלאים באהבה וגעגוע. המשפחה נאלצה לנוס, שכן חייהם היו נתונים בסכנה. אביה של קימיה סאדר, כמו גם של הסופרת, היה מתנגד המשטר. תחילה פעל נגד השאח, ואחרי ההפיכה החומייניסטית, שאכזבה את שוחרי החירות כמוהו וכמו אשתו, אמה של קימיה, הוא המשיך להיות פעיל אופוזיציה ולספוג את שנאתם של כל הצדדים: עכשיו הוא "הותקף מכל העברים. חסידי השאח, שהשתקעו בפריז ובלוס אנג'לס, טענו שמסר את הארץ למולות והרג את גנרל רחמאני; המולות, ששלטו באיראן, ראו בו כלי שרת של המערב ושרץ אינטלקטואלי. השמרנים, אלה הקרובים לבזארי, מתחו ביקורת על האתיאיזם האדוק שלו ועל התנגדותו הקיצונית לאיסלמיזציה של המדינה; הקומוניסטים, המפוזרים ברחבי אירופה, התייחסו אליו כאל בוגד בורגני וסוכן של ה-CIA. כל הקבוצות האלה המטירו עליו גידופים מעל דפי העיתונים ובתחנות הרדיו שלהן. כולם שלחו לו מכתבי איומים."

מרתק לקרוא על החיים באיראן, כפי שהם משתקפים ברומן. כל מי שמבקש להבין את רצף האירועים שהובילו למצב הנוכחי יכול למצוא זאת בספר, שהוא, כפי שאפשר לראות כבר מהערת השוליים הראשונה, תערובת של פיקשן ועובדות, מקור בלתי אכזב של ידע והבנה.

אנחנו פוגשים את קימיה לראשונה במרפאה גניקולוגית, שם היא מקווה לזכות בטיפול שיאפשר לה להרות. במרוצת הקריאה מתברר לנו מדוע היא נאלצת לפנות לטיפולים כאלה, במקום להרות בשיטה הרגילה. הרומן כולו כתוב כקונטרפונקט בין שתי עלילות: ההווה, במרפאה, שבו נחשפים לאט לאט סודות עכשוויים, והעבר, שמפליג אל הדור הרביעי שקדם לחייה של קימיה: אל נור, סבתא רבתא שלה, שנולדה בהרמון של פיאודל עשיר; אל דודיה של קימיה, האחים של אביה; אל סבתה מצד אמה, שהוריה היו ארמנים. ההווה והעבר נעים בשני צירי עלילה ונפגשים ומשתלבים להפליא בסופה. את העלילה מחזיק גם איזה סוד נרמז שפרטיו מתגלים רק בסופה: מה שהיא מכנה "האירוע", שמוזכר כבר בעמודים הראשונים: "האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם," היא פונה ישירות אל קוראיה, "אולי עקבתם אחרי הפרשה". תיאור האירוע הוא נקודת המפגש בין ההווה בפריז והעבר האיראני, שעליו אנחנו לומדים רבות.

הנה למשל מה שנודע לנו על האיראנים: "האיראני לא אוהב בדידות ולא שקט (כאשר כל צליל מלבד הקול האנושי, אפילו המולה של פקק תנועה, נחשב אצלו שקט). אילו רובינזון קרוזו היה איראני, הוא היה מת מייד עם הגיעו לאי ובזה היה נגמר הסיפור".

או גם: "כפי ששחרזאדה השתמשה בדיבור כדי לשים קץ לנקמה העקובה מדם של המלך שאהריאר בנשות הממלכה, כך האיראני מרגיש כלוא בדילמה הקיומית והיומיומית – לדבר או למות. לספר, לבדות, להמציא ולשקר בחברה רוויית איומים ושחיתות, במקום שבו יציאה פשוטה מהבית כדי לקנות גוש חמאה עלולה להסתיים בסיוט, פירושם להישאר בחיים. פירושם לסכל את הפחד, למצוא נחמה בכל מקום שבו היא מצויה במפגש אנושי, בהכרה, בחיכוך החיים שלך בחייו של הזולת. פירושם גם לרכך את הפחד, לפייס אותו ולמנוע ממנו לפגוע בך. בעוד שהשתיקה, ובכן, השתיקה משמעה לעצום עיניים, לשכב בתוך הקבר ולהוריד את המכסה."

ג'וואדי, באמצעות בת דמותה, מסבירה לנו כי "ברבות הזמן והמרחק, העולם שלהם כבר לא זורם בעורקי, גם לא השפה, המסורות, האמונות ואפילו הפחדים שלהם," ואז היא מוסיפה: "רק הסיפורים".

ברומן שלפנינו היא מזכה אותנו באפשרות לחלוק אתה את הסיפורים הללו. והם מרתקים, לא רק מכיוון שהם מעניקים לנו חריר הצצה אל העם האיראני ואל התקווה שהכוחות שייצגו הוריה של ג'וואדי, המורדים, המתנגדים לכל עריצות וטרור, יצליחו לגבור.

כשנולדה אחותה הבכורה של הגיבורה הספרותית, סירב אביה לחשוב על ילד נוסף, כי – כך הסביר – אינדירה גאנדי הייתה בת יחידה, והוא חשש שמא אם ייוולד לבתו אח או אחות, "ייפגע עתידה ויחד אתו עתידה של איראן", שכן ייעד אותה, כמעט כמובן מאליו, לגדולות.

אין לי ספק שג'וואדי מספרת כאן על אביה ועל תפיסת העולם שלו. אז אולי היא, הסופרת הגולה, לא תשנה את גורלה של איראן, אבל היא לפחות מספרת לנו עליה ואולי משנה באמצעות הרומן את נקודת המבט שלנו על ארצה ומעוררת בנו מידה מסוימת של חמלה והבנה.

אפשר להבין מקרוב יותר את ההפגנות נגד המשטר האיראני והזעם של האזרחים שמדווחים עליו כלי התקשורת אחרי שנודע כי איראן אחראית להפלת המטוס האוקראיני ולהריגתם של 176 נוסעיו. המפגינים הם בני דמותה של הסופרת ושל הוריה, שאותם למדנו להכיר מהרומן שלפנינו.

Négar Djavadi DÉSORIENTALE

מצרפתית: רמה איילון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s