ההופעה הראשונה של השם מחמוד דרוויש בעיתונות הישראלית הייתה בעיתון "קול העם" מינואר 1957, תחת הכותרת "חללי ה-29 באוקטובר", בכתבה שהעלו בה את תצלומי כמה מהנרצחים בכפר קאסם, ואת שמות כולם, כולל הפצועים: גאזי מחמוד דרוויש עיסא, בן 20 במותו. לא מדובר כמובן במשורר מחמוד דרוויש, אלא בבן עמו, פלסטיני כמוהו, אולי אפילו בן משפחה שלו, אחד מקורבנות הטבח שעשו חיילים ישראלים בכפר קאסם.

בפעם הבאה, ב-2 במאי 1961, שוב בעיתון "קול העם", מחמוד דרוויש מוזכר כמשורר שקרא משיריו במהלך עצרת של ה-1 במאי שנערכה ביום הקודם בנצרת, ושוב, כעבור כמה חודשים באותה שנה, הוא הופיע בעצרת המונית שקראה לאחווה יהודית ערבית, וקרא שם משיריו.

דרוויש נולד ב-1941 באל-בירווה, (البروة), כפר ערבי ששכן מזרחית לעכו, ותושביו נטשו אותו במהלך קרבות מלחמת העצמאות. משפחתו של דרוויש ברחה ללבנון, אבל הסתננה בחזרה כעבור שנה, והשתקעה בכפר קרוב לעכו. לא הייתה לדרוויש תעודת זהות ישראלית, ומעמדו היה של תושב קבע.

בהיותו בן תשע עשרה פרסם את ספר השירה הראשון שלו ושיריו זכו לתהודה רבה: ביקורות נלהבות בארצות ערב ואהדה בקרב קוראיו הערבים מצד אחד, ולעומת זאת – טענות לפיהן הוא מסית, של שלטונות ישראל, שהשיתו עליו מגבלות ועצרו אותו כמה פעמים.

היה לדרוויש בצעירותו קשר אהבה עם ישראלית. הוא אף כתב לה שיר אהבה נפלא: "ריטה", שמתחיל כך, בתרגום של טל סער: "רובה מסתיר / את ריטה מעיני / וכל מי שמכיר את ריטה / כורע ומתפלל / בפני דבש עיניה הניגר מהמרומים / ונישקתי את ריטה / בעלום נעוריה / וזוכר אני כיצד היא ניגשה / כיצד צמתה החביבה נכרכה סביב זרועי / וזוכר אני את ריטה / כזכור התוכי את מימי הנחל /הא, ריטה!" שבו הסתיר את זהותה. שמה האמיתי היה תמר בן עמי. השניים לא הצליחו לגבור על הקשיים שהערימה עליהם השתייכותם הלאומית, והם נפרדו.

סיגלית בנאי קוראת את השיר "ריטה" בערב שהוקדש לגליון מיוחד של עיתון 77 שהוקדש לספרות מתורגמת מערבית

דרוויש נהפך לסמל של המאבק הפלסטיני. לפני זמן לא רב חולל שמו סערה רבתי כשמירי רגב יצאה נגד תוכנית רדיו שהוקדשה לו ולשירתו, אחת עשרה שנה אחרי שהלך לעולמו בארצות הברית, עקב סיבוכים בניתוח שעבר אחרי התקף לב.

אכן, היו לדרוויש שירים מתריסים. למשל "תעודת זהות", שכתב ביולי 1963, בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל: שיר שהוא מונולוג של פלסטיני המדבר בזעם אל החייל הבודק את זהותו:

תרשום!
אני ערבי.
מספר תעודת הזהות שלי הוא 50,000.
יש לי שמונה ילדים
והתשיעי יבוא אחרי הקיץ!
האם זה מכעיס אותך?

תרשום!
אני ערבי.
עובד עם חברים יגעים במחצבה.
יש לי שמונה ילדי
אני חוצב למענם מן הסלעים
לחם, מחברות ובגדים.
אינני מבקש נדבות
ולא משפיל עצמי
על סף מפתנך.
האם זה מכעיס אותך?

תרשום!
אני ערבי.
שם ללא תואר,
סובלני בארץ
בה הכול חיים ברוגז
שורשי,
עגנו עוד בטרם לידת הזמן
לפני תחילת העידנים
לפני הזית והברוש
ולפני שצמח העשב
אבי צאצא למשפחת המחרשה
לא ממעמד אצילים
וסבי היה פלאח
לא מיוחס ולא מקושר
לימד אותי את גאוות השמש
לפני שלימדני לקרוא
וביתי, בקתת השומר
עשוי אבנים וקנים
האם אתה מרוצה ממצבי?
יש לי שם ללא תואר!

תרשום!
אני ערבי.
צבע שערי פחם
צבע עיני חום
תכונותי:
לראשי עקאל על הכפייה
כף ידי חזקה כסלע.
כתובתי
כפר נידח שכוח אל
רחובותיו נטולי שמות,
וכל גבריו בשדות ובמחצבה
האם אתה כועס?

תרשום!
אני ערבי.
גזלת את כרמי אבותי
ואת האדמה שעיבדנו,
אנוכי וילדי.
לא הותרת לנו ולנכדי
דבר זולת סלעים.
האם גם אותם שלטונך יחמוס?

אם כך,
רשום בראש העמוד הראשון
שאינני שונא אנשים
ואף לא גוזל דבר מאיש,
אך אם אהיה רעב
אוכל את בשרו של הגזלן,
היזהר לך,
היזהר
מהרעב שלי,
מזעמי!

רבים התמקדו לא בזעם המוצדק של הדובר, לא במצוקתו, לא בדבריו הנכוחים: "אֵינֶנִּי שׂוֹנֵא אֲנָשִׁים / וְאַף לֹא גּוֹזֵל דָּבָר מֵאִישׁ", והתעכבו רק על סיומו של הבית האחרון: "אִם אֶהְיֶה רָעֵב / אוּכַל אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַגַּזְלָן". הקוראים האלה נכשלו בהבנת דבריו ושכחו לקרוא את השיר במלואו: לא שמו לב לכאב שהוא מביע; לתחושת הכבוד העצמי; לעוצמה הפנימית; לאירוניה המרה שבדבריו: שוב ושוב הוא שואל את החייל  "הַאִם אַתָּה כּוֹעֵס?", בשעה שהוא זה שאמור לכעוס. השורה החוזרת בשיר "תרשום! / אני ערבי" העניקה לסרט שיצרה אבתיסאם מראענה מנוחין את שמו:

ראוי שמי שתוקף את דרוויש או נבהל ממנו יישקע בקריאת שיר אחר שלו – "חשוב על זולתך", כאן בתרגום של  עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט:

כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מזון היונים]
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את שוחרי השלום]
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מי שיונק מי עננים]
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את עם-האוהלים]
כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך
[יש מי שאינו מוצא מקום לשינה]
כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך
[חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים]
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
[אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה]

דרוויש פורס כאן תפיסת חיים הומנית לעילא ולעילא, כזאת שקשובה לזולת, שרואה את החלשים ומזמינה את הקוראים להצטרף אל הדובר וללמוד לשים לב, כמוהו, אל חסרי הישע הנמצאים בקרבתם, כל אלה שראוי להתחשב בהם ובצרכים שלהם. מי שאוכל צריך לחשוב על החיות שמחכות לו שיאכיל אותן. מי שיוצא לקרב צריך לחשוב על שוחרי השלום. מי שידו משגת לשלם תמורת המים שהוא צורך חייב לזכור את "את מי שיונק מי עננים" – איזה דימוי מופלא! – מי שזכה לגור בבית חייב לזכור את מחוסרי הבית, ומי שאיתרע מזלו לחיות בסביבה שבה חופש הביטוי מותר, חייב לזכור את אלה שאינם חולקים אתו את מזלו. אלה שהחזקים מהם סותמים להם את הפה ואוסרים עליהם להתבטא.

דרוויש קורא בשירו לכל אחד מאתנו להיות "נר בחשכה": להאיר בקטן את החושך. אולי כדאי לזכור את השורה הזאת בחג החנוכה.