נוח באומבך, נטפליקס, הסרט "סיפור נישואים": מה קורה לאהבה אמיתית

דקות אחדות אחרי שהסרט התחיל גילינו ששתינו מתאפקות שלא לפרוץ בבכי. ואולי אפילו לא הצלחנו במשימה. כן, ישבנו בסלון. על השולחן שלפנינו חיכו גביעי היין והקעריות עם הפיצוחים, והבטנו בזעזוע במה שהתרחש מולנו על מסך הטלוויזיה.

"איך שהוא עבד עלינו!" אמרה חברתי ואני הצטרפתי אליה בשקט, "כן, איזה תרגיל מלוכלך שהוא עשה לנו!"

זאת הייתה הקרנה פרטית של "סיפור נישואים", סרט אמריקני חדש לגמרי שהוויקיפדיה מגדירה אותו "דרמה קומית" (למען האמת, לא ברור לי מה הצד הקומי שבסרט). למעשה, התעתדנו לצפות בו ביחד, שני זוגות, באולם הקולנוע הקרוב, כשגיליתי שהוא מוקרן גם בנטפליקס. אם כך, איזו סיבה יש לנו לטרוח, לנסוע, לקנות כרטיסים, לשבת בחושך וסביבנו אנשים זרים שנוהגים לעתים מזומנות להגיב בקול אל מה שהם רואים על המסך (כן, כך קורה לא פעם באולם המרהיב והאלגנטי כל כך שבבית התרבות בסביון: אישה לא צעירה במיוחד יושבת קרוב אלינו ומלהגת: מעירה הערות, מפרשת ומבהירה בקול את תובנותיה הלא נחוצות לאיש)? בשביל מה, אם אפשר להישאר בבית, על הספה הנוחה, ולהשמיע כאוות נפשנו את ההערות, הפרשנויות וההבהרות שהנוכחים אינם מתרעמים עליהן?

חוויית הצפייה הייתה מענגת, ולא רק בזכות הנוחות של הצפייה בבית: הסרט עצמו כובש, מכאיב ומציף. מצאתי את עצמי נאנחת, בוכה (משלב מסוים כבר בגלוי…) וקוראת אל הטלוויזיה קריאות בנוסח "לא! לא! די! מה אתם עושים, תפסיקו עם זה!" 

הגעתי אליו כדרכי, טבולה ראסה, לפיכך לא ידעתי עליו מאומה, למעט שמו המבטיח: "סיפור נישואים". אבל בעצם מדובר על סיפור גירושים. ואפשר בקלות לטעות, כי בתחילתו של הסרט, כמו שחברתי ואני אמרנו זו לזו בכאב, הוא מפעיל על הצופים תכסיס רגשי יעיל מאוד: הוא מצליח, בלי מאמצים גדולים במיוחד, להביא בפנינו בצורה המשכנעת ביותר, את אהבתם העמוקה, האמיתית, של בני הזוג ניקול וצ'רלי. הוא במאי תיאטרון, היא שחקנית. הוא מנהל של להקה קטנה בניו יורק. היא, שהגיעה לשם בשעתו מלוס אנג'לס, חולמת לחזור לחוף המערבי, "הביתה", למקום שבו גרות אמה, אחותה ואחייניה. יתר על כן, היא שואפת לפתח קריירה עצמאית. לשחק לאו דווקא תחת פיקודו של בעלה, אולי אפילו לביים, לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם. לא להיות בעיקר רעייה מטפחת ואימא לבנם המשותף.

הם אוהבים זה את זה. ממש. מאוד. בהתחלה קשה להבין מה בעצם מניע אותם להיפרד. ועד הסוף ממשיכה להתקיים התקווה שמדובר בסך הכול באי הבנה שאפשר לטפל בה. שאם רק… שאולי… שהלוואי… כן, ממש עד התמונה האחרונה בהחלט נמשכת התחושה שלא מדובר כאן במקרה אבוד. ועם זאת, הסכסוך הולך ומתברר, והסיבות לו מתבהרות ומקבלות תוקף. אנחנו עוקבים אחרי ההתדרדרות בתהליך הפרידה. כמעט כל מי שהיה במצב דומה מכיר את זה מקרוב: את מה שקורה כשעורכי הדין נכנסים לתמונה. את אובדן השליטה הכמעט בלתי נמנע. את המאבק האלים שמתפתח בין שני אנשים שאינם אלימים וממש לא מתכוונים לפגוע זה בזה. שניים שיצאו לדרך מלאים בכוונות טובות, אבל הגיעו לסופה אחרים מכפי שהיו בתחילתה. כמו שנהוג לומר – כשפותחים במלחמה אי אפשר אף פעם לדעת איך היא תסתיים.

מעלתו הגדולה של הסרט במשחק המופלא של כל הדמויות. סקרלט ג'והנסון מגלמת את דמותה של ניקול: שבירה, אומללה, נגררת, ועם זאת גם נחרצת, זועמת וחד משמעית. אדם דרייבר מגלם את בעלה ומיטיב להציג את דמותו של גבר שמשוכנע בכוונות הטובות של עצמו, ובעצם הוא אטום לגמרי, כלל לא מבין מה התפקיד שמילא בדרך לקריסת הנישואים שלו. את רגעי ההתפכחות והתדהמה שלו, כשהוא מתחיל לקלוט מה באמת קורה, משחק דרייבר בכישרון רב. מעולה גם לורה דרן בתפקיד עורכת הדין: הברקודה המתחזה לאישה מלאה באמפתיה. היא מפליאה להציג את הפער בין החביבות שנראית על פני השטח לבין מה שמסתתר מתחתיה. 

בארצות הברית המועצה הארצית לביקורת סרטים וטיים מגזין בחרו בסרט כאחד מעשרת הטובים של השנה. הוא יצא אל האקרנים בנובמבר 2019 והגיע לנטפליקס בתחילת דצמבר. 

מומלץ בחום!

8 thoughts on “נוח באומבך, נטפליקס, הסרט "סיפור נישואים": מה קורה לאהבה אמיתית”

  1. אהבתי מאוד את הסרט המפתיע הזה. כן, עד סופו, למרות שקיוויתי שהגירושין לא יתממשו. הנושא אמנם נדוש, אך הסיפור וצורת הצגתו הופכים אותו לפנינה קולנועית של ממש. ראוי שיוקרן בסינמטקים.

  2. הסרט הועלה על מסכינו לפני כחודש – ומיד ירד, למרות ביקורות מעולות. כנראה שבני-אדם מתקשים עם הצבת מראה נוקבת מול פניהם…
    סרט חזק ומרגש, מהזן הלא-שכיח.
    ולטובת מטפחת דמעותייך,עפרה, (ושל חברתך) – כן,אהבה זה אחד ה'דברים' ששווה לחיות ולהתעורר בעבורם – אבל – גם כאן חל עקרון התפוגה , הזמן האכזרי.
    אולי הגיע הזמן ללמד בבתי-הספר, בטקסטים וכו', שההבלים האלה של -"לנצח", "את/ה הכל בשבילי" הן לא-במקומם ואפילו חבלתיים משהו. ואני כותב זאת – כרומנטיקן.

    אריה קרישק

השאר תגובה