בלהה פישר, "יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל": כמה שהם יפים

זוג פרחים, אגי (שמו המלא: אגפנתוס) והורטי (שמה המלא הורטנזיה), באו מנורמנדי שבצרפת כדי להכיר את פרחי הבר של ישראל. אמנם חייהם במולדתם נוחים, "הם נהנים ממזג האוויר הקיצי והנעים", אבל הם מבקשים "להכיר עוד קרובי משפחה מארץ ישראל", מתגעגעים אל הכלניות, הכרכום והרקפת, ומחליטים לצאת למסע, טיול בארץ ישראל.

סיפור המסגרת מאפשר למחברת הספר, בלהה פישר, במקצועה פרופסור לכימיה העוסקת בפיתוח תרופות ושיטות אבחון ומשמשת דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בר אילן, לספר לנו על פרחי ארצנו.

כל פרק מתרחש במקום אחר בארץ, ולא רק הפרחים מתוארים בו, אלא גם הנופים שבאותה סביבה. 

את הביקור בארץ ישראל מתחילים אגי והורטי בחודש תשרי, שהוא כמובן תחילתה השנה העברית. הפרח הראשון שהם פוגשים הוא, כצפוי, החצב, ש"מצא את הפטנט לפרוח כששום פרח בר אחר לא פורח". 

הם מגלים להפתעתם שאם כי מרבית שטחה של ישראל הוא מדבר, "יש בה 2,288 מיני צמחים", לעומת אנגליה "הגדולה בשטחה פי שישה מישראל, יש רק 1,750 מיני צמחים"! ההסבר לכך: "כשלוקחים בחשבון את המגוון הגיאוגרפי העצום בישראל – יש בה הרים גבוהים וגם את המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, יש בה ימים, ימות, ביצות ומדבר" מבינים מדוע היא "נחשבת לעשירה למדי במגוון הבוטני שלה". 

מכאן, מההקדמה, ממשיכים אל הסיור באתרים השונים בישראל. תחילה בחוף הים, "לאורך החוף המפורץ, מקיבוץ הבונים עד לתל דור". בצד ימין המלל, בצד שמאל ציור צבעוני יפהפה של חצבים שצומחים על החוף, ליד הים. פישר מתארת במילים את חוף הכורכר, את מפרץ הצדפים, את הסלעים המבצבים מהמים, את המערה הכחולה שאינה אלא "נקיק סלע שמי הים כרסמו אותו ושחקו עד שנותר חור ענקי" ובו "הגלים מתנפצים וזורמים אל תוך הנקיק דרך הסלעים, כשהם מקציפים בלבן מעל כל הגוונים העשירים (כחול, טורקיז וירוק כהה) של מי הים", תיאור שמעורר את החשק לסגור את הספר (ואת המחשב) ולמהר ולהגיע אל החוף, להתענג על יופיו.

אבל לא רק תיאורים נקבל, אלא גם הסברים על צמיחתו של החצב, הבצל, הפרחים שפרחו ונבלו, הניצנים המחכים להיפתח, וכל אלה מלווים באיורים יפהפיים, גם הם יצירותיה של בלהה פישר. 

בפרק הבא נפגוש "שלהבות צהובות במדבר": אחמד, פקח בדואי ברשות שמורות הטבע, יציג בפני אגי והורטי את החלמונית ואתה את הקשיים שבחיים במדבר. כמו כן נלמד על הקשר ההדוק שיש בין פרח החלמונית לנמלים, שמטפלות בזרעיו. "הורטי עומדת נפעמת ונרגשת – לא רק מיופיין של החלמוניות, אלא גם מחוכמתן ומהידידות שלהן עם הנמלים." אחריהן נגיע אל "מבשרי החורף": הכרכומים (מניין בא שמם?) ועמם הסברים על גיאופיטים, ומהם, בפרק הבא, אל "פרחים שהם מלכים" – הנרקיסים (בפרק הזה יש מפה סכימטית קצרה שמראה היכן נמצא "עמק הנרקיסים". כמי שכל חורף משתוקקת למצוא את הפרח המבשם הזה, רשמתי מיד לפני היכן ומתי אוכל למצוא אותם!), ושוב, לא רק תיאורים ואיורים, אלא גם הסברים (איך קיבלו הנרקיסים את שמם? איך הם מגינים על האבקנים שלהם מפני הגשם?), מהנרקיסים ממשיכים אל הרקפות:

מהן אל מרבדי הכלניות בנגב, ואל האירוס:

אל התורמוס, אדמונית החורש, הדבורנית ("הפרחים הרמאים"), השושן הצחור ("הפרח הנגזל"), אל "הפרחים הכי גבוהים": החוטמית הזיפנית ואל ה"חצוצרות לבנות על החוף": החבצלות. כל פרח זוכה לפרק, איור, הסברים וסיפורים. 

נראה כי בלהה פישר ייעדה את הספר בעיקר לילדים, לכן סיפור המסגרת ש"מסווה" את אוצרות הידע וההסברים המוגשים בתוך שיחות ולא כמידע ישיר ומדעי. עם זאת, גם מבוגרים יכולים בלי ספק ליהנות וללמוד ממנו לא מעט. חבל רק שהאותיות זעירות כל כך. מוטב היה להגדילן, כדי להקל על הקריאה, במיוחד של ילדים. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s