קית' גסן הוא אחיה של מאשה גסן, שכתבה את ספר העיון המרתק The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שבו תיארה כיצד ומדוע השתלט שוב המשטר הטוטליטרי על רוסיה.
גסן האח כתב רומן מרתק, שמתאר את רוסיה מזווית שונה, אישית לכאורה. כתיבתו של גסן משכנעת כל כך, עד שנדרש לי זמן מה ולא מעט שכנוע עצמי כדי להבין שבעצם לא מדובר בתיאור ביוגרפי של חוויותיו האישיות, אלא בפיקשן.
ברומן מספר אנדי, צעיר יהודי יליד רוסיה שהיגר בילדותו לארצות הברית, או שמא אנדריי, כפי שהוא נקרא בארץ הולדתו, על ביקור ממושך שערך במוסקבה. העילה לביקור היא הכורח להגיע אל סבתו המזדקנת, לדאוג לה ולטפל בצרכיה, שכן אחיו הבכור דימה, ששב מזמן לרוסיה, נאלץ לנוס ממנה עקב הסתבכויות כלכליות.
למעשה – אנדי די שמח לעזוב את אמריקה לזמן מה. הוא נכשל במאמציו למצוא משרה באקדמיה: אנדי למד ספרות רוסית והוא משתוקק בכל מאודו להיעשות מרצה מן המניין באיזושהי מכללה או אוניברסיטה; אמו נפטרה, אביו נשא אישה אמריקנית והקים משפחה חדשה, ואחיו, דימה, מתרוצץ בעולם כאיש עסקים שמוקד ההתעניינות שלו הוא עשיית כסף.
הרומן נפתח ברגעים שבהם המספר נוחת בשדה התעופה במוסקבה, ונתקל במציאות הלא מוכרת לו של רוסיה, בשנת 2008: האלימות הסמויה והגלויה, הפערים המזעזעים בין עשירים מאוד – אוליגרכים! – לבין שאר האוכלוסיה שירדה ברובה מנכסיה המעטים.
בעבר הקומוניסטי הכול היו עניים באותה מידה, ובה בעת הייתה להם עבודה מובטחת. אמנם לא היה אפשר כמעט להשיג מוצרים, אבל כשאלה הגיעו, ידם של הבריות השיגה לקנות אותם, ואילו עתה הכול קיים ובשפע, אבל יקר, יקר מדי. סבתו נעשקה ואיבדה את רכושה, למשל את הדצ'ה שהייתה לה, ושאליה אהבה לנסוע כל קיץ, ומבעלה נגזלו מניות הנפט שהיו לו, לפני שהלך לעולמו. הסבתא נאלצת לפיכך לקמץ בכל הוצאותיה. סוודר ורוד ויפה שהיא חושקת בו עולה כמעט כמו כל הכנסתה החודשית, ואפילו כשהיא קונה אוכל עליה להצטמצם ולחשוב על כל הוצאה.
ההזנחה ניכרת בכול. במקומות שהיו פארקים וגינות ציבוריות אפשר לראות גרוטאות מושלכות, וזה עוד טוב, כי במוסקבה אנשים עוד יכולים להרשות לעצמם לזרוק דברים ששוב אינם זקוקים להם, בעוד שבקייב למשל, לשם נוסע אנדי לביקור, אין ברחובות אפילו רהיטים ישנים. איש אינו יכול להרשות לעצמו לזרוק שום דבר.
בשלב מסוים נקלע אנדי אל חבורה של "מהפכנים" שמכנים את עצמם "אוקטובר", על שם המהפכה הבולשביקית. לתדהמתו הם פוקחים את עיניו להבין כי האויב המשותף לכול, לא רק ברוסיה, הוא אותם עשירים מופלגים שסוחטים את כל מי שהם יכולים.
העת היא – ימי המשבר הפיננסי העולמי. אנדי יודע כי גם באמריקה "אנשים מושכים את חסכונותיהם מהבנקים ושואלים את עצמם איזה ירקות שורש כדאי להם לקנות, שמא חנויות ייסגרו עד סוף החורף". ברוסיה מתחולל פיחות מהיר, שבעטיו אנשים מאבדים בבת אחת חלק ניכר ממשכרם.
אנדי מבין כי פוטין אכן מאמץ שיטות סובייטיות של דיכוי ושליטה בכלי התקשורת, אלא שהוא עושה את זה לא לטובת ההמונים, אלא בשירות הקפיטליזם, הרווח בעולם כולו ושנגדו יש להיאבק, כמו "הסטודנטים הרדיקליים ביוון, הפועלים במפעלי המכוניות בספרד, עובדי תעשיית הנפט בקזחסטן, ועובדי האקדמיה בארצות הברית שרק לאחרונה החלו לפתח מודעות חברתית."
הקפיטליזם הדורסני מפלה ולמעשה אינו מעניק הזדמנויות שוות לכול. האם המדינה חייבת לממן השכלה לכול? ודאי שכן! משיב חברו החדש של אנדי. ממש כשם שהיא חייבת לפתח מערכת תחבורה לכול! אבל על פי השיטה הקפיטליסטית, הנטייה היא להפריט.
"הבנתי שלא ההורים שלי הם הבעיה", מתחוור לו כשהוא חושב על התלאות והייסורים שעברו עליהם באמריקה, "הבעיה היא הקפיטליזם, ופוטין הוא קפיטליסט מסוג מסוים מאוד," הוא קובע, ומוסיף: "קפיטליסט נחש".
את סבתו נישלו באמצעות קנוניות שבהן שיתפו פעולה, בלי שהתכוונו לכך, הקפיטליזם והקומוניזם. "הקומוניסטים הלאימו את המשאבים הלאומיים. כשהמדינה קרסה והתמוטטה, היא מכרה את השליטה על הנפט תמורת פרוטות לכמה מקושרים. זאת הייתה מדיניות מפורשת של הרפורמטורים הרוסים: יצירה של מגה-קפיטליזטים, אלה שמכונים כיום אוליגרכים, שתפקידם היה להפוך את הכלכלה הרוסית למודרנית ולמשוך את המדינה אל העתיד.
אנדי מודה כי כל חייו התנגד לסוציאליזם. "כך גידלו אותי". אביו הצביע בארצות הברית לרפובליקנים, מאז שקיבל את הזכות לבחור. הוא עצמו נטה בבגרותו להיות ליברל, אבל נעצר בנקודה הזאת. סוציאליזם היה מבחינתו מחוץ לתחום. הוא ובני משפחתו זכרו היטב את הזוועות הסובייטיות, את האלימות הסטליניסטית, וידידיו האמריקנים הסוציאליסטים נראו לו "טיפשים או תמימים".
אבל עכשיו, לנוכח מה שמתחוור לו ברוסיה, הוא חש שאולי יש בכל זאת משהו בסוציאליזם ובערכיו. גם אם נכשל בברית המועצות. שהרי בשיטה הנוכחית הכסף אינו מגיע לכיסיהם של הפועלים, וככל שאלה עובדים קשה יותר, כך הקפיטליסטים, ורק הם, מתעשרים יותר.
לא קשה להשליך את מסקנותיו על המציאות המוכרת לנו מאוד מקרוב ובימינו, לא ברוסיה שלפני עשר שנים ולא בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי שחוותה אז. כאן, בישראל, בימינו, מנשלים אנשים מבתיהם הדלים שבהם גרו במשך עשרות שנים כדי לבנות מגדלים ולהעשיר את קופותיהם של העשירים המופלגים. כאן, בישראל, מאפשרים לעשירים לנכס את שדות הגז שיכלו להעניק לכולנו רווחה. כאן, בישראל, מדברים על העושר שאמור "לחלחל" כלפי מטה, אל העובדים שמייצרים אותו, אבל בינתיים אלה רק עובדים קשה יותר, וחלומם לרכוש וביטחון כלכלי, למשל – לדירה משלהם – הולך ומתפוגג. כאן, בישראל, הורים נאלצים לאכסן את התינוקות הרכים שלהם במעונות יום שבהם מתגלות שוב ושוב זוועות מעוררות פלצות. כאן, בישראל, הצעירים עובדים קשה מדי ומרוויחים מעט מדי. כאן. עכשיו. וכן, כאן, בישראל, עולים מברית המועצות לשעבר נוטים לכיוון הימין הכלכלי. ממש כמו אביו הרפובליקאי של אנדי.
האם יש לקרוא את הספר A Terrible Country כדי להבין זאת?
הספר לא תורגם לעברית, לפיכך תרגמתי את הציטוטים. הנה קישור אליו באמזון קינדל.
עדכון: הספר תורגם לעברית. הנה קישור לe-vrit:
עופרה, מרתק ממש. תודה.
והנה רושמת לי לקרוא את שניהם.
נהדר! משמח אותי מאוד.