קיץ 1938 הביא את התקרית הראשונה הקשורה לעבודתו שאכן גררה אי־נעימות רבה. יום האמנות הגרמנית היה מדי שנה מאורע חגיגי, ושיאו היה כרגיל נאום על אמנות מפי הפיהרר עצמו.

הנאום התפרסם בעמוד הראשון של ה"אנצייגר", כמו בכל העיתונים האחרים בגרמניה. תפקידו של עורך הספרות היה לכתוב מבוא ופרשנות מסכמת לנאום ולהדגיש במיוחד את החשיבות העליונה שיש להערותיו של הפיהרר.

למותר לציין שנאסר בתכלית האיסור לקצץ משהו מן הנאום ולערוך בו תיקוני עריכה. דבריו של הפיהרר היו מושלמים ומקודשים. הסופר והעורך אברהרדט אמנם לא הצטיין בסגנון כתיבה מיוחד במינו, ואף לא התבלט כאמן יוצא דופן של השפה הגרמנית, אך לבו נחמץ למראה שגיאות הדקדוק הרבות בנאומיו של הפיהרר.

העיפרון האדום כמו התפתל ורטט בידו בכל פעם שנאום של הפיהרר היה מונח על השולחן לפניו. בשעה שישב וחשב מה לומר במבוא לדברי הפיהרר, ואילו תארים משבחים להדביק אליו, נע העיפרון שלו מעצמו מעל הטקסט.

כמעט בלי משים הוא סימן את כל שגיאות התחביר, את כל הדימויים השגויים ואת כל ערבובי המטפורות. הוא מנה את השגיאות הבוטות. היו שלושים ושלוש. שלושים ושלוש שגיאות לשון חמורות בנאום אחד. הנס גוטפריד אברהרדט ישב ליד שולחנו, העיפרון האדום עדיין בידו, וצחק בינו לבין עצמו.

"שלושים ושלוש שגיאות – התלמיד נכשל!" אמר וכתב את הציון בכתב עגול וגדול אחרי המשפט האחרון, שהיו בו שתי שגיאות לקינוח.