נטפליקס, "ספר לי מי אני": איך הסודות ממשיכים להפתיע

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס "ספר לי מי אני". ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס רוצה לדעת. מרקוס אינו מסוגל לגלות לו. 

הנה הקונפליקט שנפגעים רבים מתמודדים אתו בינם לבינם, אלא שפה לא מדובר באדם אחד שמנסה לחפור בתוך נפשו שלו, שתוהה אם הוא רוצה באמת להיזכר, שנפשו מגינה עליו מפני הזיכרון ומשכיחה ממנו את הזוועות: פה מדובר בשני אנשים שחלקו את הזוועות, ושכל אחד מהם מייצג צד הפוך במובהק של מנגנוני ההגנה הנפשיים: לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש?

לא אוכל שלא לקשר את הדברים קרוב אלי ואל עברי.

"אני לא יודעת מה טמון בתוכי," בכיתי פעם אצל הפסיכולוג. "אני מרגישה כמו פח מלא באשפה שאני לא יכולה לסלק, כי אני לא מכירה אותה."

אכן, ידעתי על אירועים פליליים שנעשו בי – הפוגע הזכיר באוזני מקרה אחד כשניסה "לנקות" את עצמו בפני מהאשמות חמורות יותר (בעיניו. כי הוא סבר שכאשר אב "רק" מנשק את בתו ומחדיר לפיה את לשונו, מדובר, כמו שגם אמי התאמצה "להסביר" לי, במעשה מגונה בלבד, לא בתקיפה מינית… כאילו שבעצם המעילה באמון, בחדירה, בפלישה, בערעור הסדרים, בבלבול שיצר, הוא לא פגע פגיעה אנושה בנפשי). מאחר שאת אותה "נשיקה" אכזרית שכחתי (או בַּלשון הפסיכולוגית – הדחקתי, מן הסתם), הופתעתי כשניסה להצדיק אותה ("התבלבלתי בינך ובין אימא שלך"…). לעומת זאת, תקיפה אחרת, שמוגדרת על פי הדין הפלילי כאונס, זכרתי מאז שהתרחשה כשהייתי כבת ארבע עשרה. ההודאה שלו בפגיעה ה"מינורית" לכאורה, כך בעיניו ובעיני אשתו, הבהירה לי עד כמה יש שם בתוכי אירועים נוספים שאיני זוכרת, שאני רוצה לזכור. חשתי שאני משוועת לדעת מה עוד יש שם בנבכי התודעה, למעשה בנבכי הלא-מודע שלי, ועד היום אני מתלבטת: האם אני רוצה להיזכר? האם "כדאי" לי?  

"אין שום צורך שתיזכרי בכול," אמר לי הפסיכולוג, כמי שיודע שלא בִּכְדִי מכונה ההדחקה "מנגנון הגנה". יש לה תפקיד. 

אצל זוג התאומים, אלכס ומרקוס, יש, כאמור, חלוקה מובהקת, כמעט סכמטית, של מה שנפגעים רבים חשים; של המאבק בין צרכים סותרים, שהוא בדרך כלל פנימי.

מרקוס חש שהיטיב עם אחיו כשהסתיר ממנו את הזוועה. הוא, שהיה רוצה למחוק אותה, שמח בשביל האח שלקה באמנזיה. אבל אלכס חש שהוא חייב להתוודע אל עצמו, חייב לדעת מה בדיוק עוללו לו.

ומה שהוא מגלה קשה לתפיסה. בלתי אפשרי להבנה. 

הסרט, כמו הספר שכתבו השניים, אפשר להם מן הסתם להתמודד. הרגע שבו מרקוס פונה ישירות אלינו הצופים ואומר לנו "אני לא יודע מי אתם, אבל עכשיו אתם יודעים מה שקרה לי" הוא אחד החזקים ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי. הוא אמיתי כל כך. נוגע ללב ומשמעותי. אני הרי מכירה היטב את הצורך להיעזר בזולת, גם באנשים שאיני מכירה, כדי שישמשו לי עדים בדיעבד. כל מי שקרא את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", כמו גם את הרומן  יופי לי, יופי לי, או רבים מהשירים בספר מה המים יודעים על צמא, יכול להבין עד כמה אני מזדהה עם הצורך הזה לשתף, להיעזר בקוראים כדי שיכעסו ביחד אתי ולמעני. 

על הסרט "ספר לי מי אני" אני ממליצה בהתפעלות ובכאב. למרבה הפליאה, הוא לא חדל להפתיע. גם כשנדמה לנו שכבר הבנו הכול, מתברר שמעבר לדלת נוספת שתיפתח בעוד רגע יתגלה עוד סוד. זהו סרט מזעזע וגם חשוב. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s