הייתה התלבטות: ללכת לצפות בסרט, או לוותר? האם נוכל לעמוד שוב בעוצמת הכאב שהושת עלינו אז, באותו לילה ארור של ה-4 בנובמבר 1995, ובעצם לא התפוגג מעולם, או שהחשיפה לאירועי אותם ימים תהיה קשה מנשוא?
האם יש צורך או טעם בצפייה בו? הרי היינו שם, אז, ולא שכחנו מאומה. לא את ההסתה המפחידה, שלא הבנו אז את עוצמתה המסוכנת כל כך. לא את תחושת הזוועה. ולא את האשמה כלפי ילדינו – אספר שוב את סיפורה של בתי, שהייתה אז בכיתה ו', וכמה ימים לפני הרצח שאלה אותי, במה שנראה לי אז תמימות ילדותית, "מה יקרה אם יהרגו את רבין?" כן, כך. היא הרגישה. אני לא הבנתי. פטרתי את שאלתה בלא כלום. מה פתאום… מה פתאום שיהרגו את ראש הממשלה? דברים כאלה לא קורים. כך אמרתי לה אז, וכך חשבתי. כלומר – לא חשבתי.
עיקר ההתלבטות נבע מהחשש שמא הסרט משרת את עניינו של הרוצח. האם זהו עוד שלב ב"טיהורו"? האם זהו עוד ציון דרך שמביא אל מה שיוצרי החמישייה הקאמרית צפו שנתיים אחרי הרצח? יגאל עמיר לועג לנו, יגאל עמיר כבר יודע שעוד יסדרו לו חנינה? שהוא עשה את זה "בהשפעת האווירה הציבורית"?
"אתם הרי יודעים את זה", אמר לפני 22 שנה רמי הויברגר, שגילם את הרוצח המחייך אלינו בבוז, בתחושה של ביטחון עצמי: יודעים שהוא עוד יצא לחופשי ויזכה לאהדה, שלא לומר – לתהילה.
האם אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם החשש שמא הסרט, שמציג את נקודת ההשקפה של הרוצח, מועיל או יועיל לו?
מה גם שהיו מבקרים שטענו שמדובר ב"סרט מיותר", שנוסף לכול – עשוי רע.
ובכל זאת, הקולות האחרים שנשמעו, לא רק זכייתו של הסרט בפרס אופיר, חברים שצפו בו ואמרו שחייבים, הניעו אותנו להסתכן וללכת.
ובכן, אין לי אלא לחלוק על עמדתו המלומדת של אורי קליין, שלטעמו מדובר ביצירה "מיותרת". קודם כל, לטעמי הסרט עשוי היטב. לא רק מכיוון שהשחקן הראשי מיטיב לגלם את דמותו של הרוצח, אלא בעיקר מכיוון שהוא מציג לכאורה את נקודת המבט שלו, אבל מפליא בה בעת לסתור אותה, ולהראות לנו בעצם את הזוועה הגלומה בה.
הסרט פועל כמו ביצירה ספרותית משובחת שפונה אלינו מפיו של דובר שאינו מבין מה בעצם הוא מספר לנו ואיך הוא מפליל את עצמו בעינינו דווקא כשהוא מנסה להסביר ולהצדיק את עצמו (הדוגמה הקלאסית: לוליטה של נבוקוב, רומן שבו ככל שהומברט הומברט פורש בפנינו את זיכרונותיו, את "התאהבותו" בילדה שאינה אלא הקורבן האומלל שלו, כך גובר התיעוב כלפיו).
לא "ימים נוראים" אינו מעודד שום אמפתיה כלפי הרוצח, ולא הבנה למניעיו. הסרט מראה לנו את ההסתה הרבנית שהעניקה לו לגיטימציה, ואולי אפילו דחפה אותו במודע. הדמות השפויה היחידה מעולמו של עמיר היא זאת של אביו שמנסה למתן אותו, שמתפלץ מהרעיון שמישהו יעלה בדעתו "להוריד" את רבין (ועדיין אינו חושד בתוכניותיו של בנו), שמשתדל להסביר לו שרצח כזה אסור, שהוא רק יוביל למלחמת אחים, ששום דבר בעולם אינו יכול להצדיק אותו.
קטעי הארכיון המשובצים בסרט שוברים את הלב. פער בין התקווה לגדיעתה, בין השמחה לשבר, בין קריאתו של הנרצח "די לאלימות", דקות אחדות לפני שיורים בו, הייתה בלתי נסבלת ונותרה כזאת אז ועד היום. איך ייתכן שאדם שקורא לשלום, שמתרגש לנוכח האהבה והשמחה שדבריו מלאי התקווה, מובס כך, ברגע תמציתי וקטלני של שנאה צרופה ואלימות בלתי נשלטת? איך ייתכן ש"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" כדבריו של הנביא ירמיהו?
קטעי הארכיון שבהם מוצג בנימין נתניהו המסית מעל המרפסת בכיכר ציון, הפוסע בעקבות "ארון הקבורה" של יצחק רבין בעודו בחייו, אינם חדלים להחריד. מי שהיה שם יודע וזוכר. מי שנולד אחרי אותם ימים צריך להיחשף למה שהתחולל באותם ימים. לברוטליות. להתרת הרסן. לקיצוניות שריקדה וצעקה מוות באוזניו של שליח ציבור שניסה להשכין שלום, ואף גזרה עליו מוות.
איך ייתכן שאחד גדולי המסיתים עדיין מכהן בתפקיד ראש הממשלה?
לראות את נתניהו עומד שם על המרפסת, מרוצה מעצמו, זחוח כדרכו, ערמומי ושטוף זדון, מחשב את צעדיו, ולדעת שבמשך רוב השנים שיבואו אחרי הרצח אותו מסית ישלוט בחיינו ובסדר היום שלנו, ישתה את כספנו לצורך הנאותיו, ימשיך להסית ולפלג, לתמרן ולרמות, לבלבל ולהערים, לחייך את חיוכו הנבזי, ולבלבל את אותו חלק בציבור שמצליח לא להבחין בכל אלה או סתם להתכחש לעובדות – כל זה קשה מנשוא.
לא בכדי נקרא הסרט "ימים נוראים". אכן, הם היו נוראים אז והם רק נעשו יותר נוראים מאז.
יצאתי מהסרט שטופת דמעות, כאילו שהרצח התרחש רק אמש, ואני עדיין לא מאמינה, עדיין לא קולטת. כאילו שאני עדיין מרגישה שהוטל עלי אישית לעשות משהו כדי שבתי לא תנוד לי בראשה בכעס, באכזבה, בהאשמה, כשהערתי אותה בבוקר וסיפרתי לה שצדקה. שרצחו את רבין. ועדיין לא ידעתי אפילו לקראת אילו ימים חשוכים אנחנו יוצאים. כי בימים שבאו מיד אחרי הרצח התפשט בארץ מין יגון כללי, מין תחושה שהנורא מכל קרה ומעתה דברים ישתנו, למדנו משהו, לא ניתן עוד להסתה להשתלט על חיינו. כל כך תמימים היינו.
"ימים נוראים" הוא סרט חשוב. האם יתקבל לתחרות האוסקר? מה הוא יגיד לבני עמים אחרים שייחשפו אליו, אל הפנטיות הדתית שהוא מתאר, אל הרשע האלים שהיא הטיפה לו?
ימים יגידו.
אכן סרט חובה! בעיקר לילדים ולנכדים שלנו שלא חוו את הארוע הזוועתי הזה.
אגב_ באנגלית הוא נקרא "הסתה". נראה לי שזה צריך היה להיות שמו.
מה דעתך, מירי רגב? הואלת כבר לראות את הסרט "המסית נגד הימין"?
אכן, "הסתה" שם מוצלח, ומתאים כנראה יותר לקהל שאינו מכיר את המושג "ימים נוראים", שלישראלים אומר המון.
מיקדת ודייקת את חשיבותו של הסרט . אין ספק, שבמיומנות רבה, כפי שהיטבת לתאר, הוא שם לנו מראה לזרמים נחבאים לכאורה, שהיום שוצפים בגאון … הרצח מסתבר היה רק תחילת הצלילה לתהומות הנשייה שהגענו אליה …. כמה נורא! לא יודעת מה יומרו הגויים אבל חשוב שהוא נוצר וחשוב שאנשים ילכו לראות אותו!
תודה, סיקי!
הסרט "ימים נוראים" הוא לא "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י
מנשה בן מאיר
"ימים נוראים" הוא סרט המכונן סיפור קולנועי אטרקטיבי וקוהרנטי, ההולם ציפיות של קהל רחב ומגוון. הסרט מצליח לעורר עניין בציבור .המאמץ ללינאריות ניכר בכל סצינה. השיקוליים השיווקים, הלגיטימיים כשלעצמם,
מאיצים בבימאי לשרטט דמות "כל ישראלית" ילידת המקום והזמן. ממש "אחד משלנו" כזה המוקף משפחה ישראלית רגילה. יגאל עמיר הקולנועי זוכה להורים דעתניים, ממלא שירות צבאי פעיל ביחידה לוחמת , ניחן בצבריות מחוספסת. למעשה נרטיב החלום הציוני בהתגלמותו. יגאל עמיר הקולנועי הוא ארי בן כנען מזרחי. הסרט יוצר במודע אמפטיה לדמותו (הקולנועית) של יגאל עמיר.הוא מוצג כ"בחור טוב" ,שנקלע מצד אחד להשפעה משיחית ומצד שני להטרדה גזענית. הטענה כי המוטבציה שלו היא עדתית בלעדית(רמי קמחי "בימים של שינוי בתודעה" הארץ )היא מהרהורי לבו של הכותב ,
מפני ש"השד העדתי" משוטט רק בשתי סצינות ממכלול הסרט. אין לו פיתוח מעבר לכך,המוטיב העדתי ננטש ומוחלף במניעים אחרים. רמי קמחי מסתמך על דפוס רצח אב. זהוי שגוי .נכון יותר לזהות את הדפוס הזה כמאפיין תגובת העם המבכה את רצח האב ע"י הבן הסורר.יגאל עמיר רצח לא אב הגמוני ,פריבילגי , אשכנזי. הוא רצח מנהיג פוליטי ,שגילם עבורו את הסטייה הלאומית והדתית .דתיותו ולאומיותו של עמיר הקולנועי הן נחרצות והן מבנות את התיכנון והביצוע של הרצח. קבלת הגיבוי מרבנים, ההתנסויות בשטח ,הכנת הנשק, למידת הילכות דתיות, קבלת גיבוי מאמו ו"משיחתו" כגואל ישראל
הם המניעים החזקים והם הדחף העמוק להכרעה הרצחנית של יגאל עמיר. עמיר הקולנועי הוא לאומן פאנט בהגדרה. הזדהות מוחלטת עם הלאום, הפנמת תחושת עליונות של עמו, הערצת הכוח ושימוש ברצח ככלי פוליטי, זלזול בוטה בנורמות מוסריות, מחיקת יריב פוליטי , מטרה המקדשת את כל האמצעים -כל אלה הם אפיונים של הפרוטוטיפ הפאשיסטי. אך יותר מכל יש לדמות הקולנועית של יגאל עמיר רצון ומוטיבציה משלה.
יגאל עמיר הקולנועי אינו מריונטה. הוא קורא את ההיסטוריה כמהות גמישה ובנויה לשינוי, הוא מבין כי ע'י חיסול ממוקד של ראש הממשלה הוא יטה את ההיסטוריה לאפיק אחר ובזה הוא מצליח ונותר בחיים ללא כל פגע.איך הגיבה צעירה באולם הקולנוע?"יגאל עמיר התפלל לאלהים שישמור עליו וכך היה".
בשונה מעיצוב דמותו של עמיר דמותו של מרצ'לו בסרט "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י מעוצבת באורח דוחה למדי .אין בסרט האיטלקי , גם לא לרגע ,בו הדמות מעוררת
חיבה או אמפטיה .השותפות שלו ברצח אהובתו עי סוכנים פאשיסטים מעוררת בצופה בחילה פיסית. לעומתו אין רגע בסרט בו דמותו של יגאל עמיר מעוררת דחיה פיסית. להיפך.יגאל עמיר לאורך כל הסרט מעורר אהדה הן בשל האיכפתיות שלו, הפגיעות שלו,
המחוייבות שלו ,הנחישות שלו וכלל מחוייבותו למעשה ולהכרעה תוך קבלת אחריות מלאה למעשיו. אין אפילו פריים אחד בסרט הגורם לתחושת בחילה ורתיעה ממנו, מדבריו,מהתנהלותו. רק הרצח מעורר שאט נפש ,אבל לא בזכות הסרט אלא בשל הזכרון הקולקטיבי והטראומה שנותרה. בעיני זה הכשל הקריטי של הסרט. אינני יודע אם העניין נובע מניסיון "להבין" את עמיר או לרצות לתפקד כיוצר הגון ואובייקטיבי , או שהיו כאן שיקוליים שיווקים המשדרים ,מעצם טיבם ,מסרים קליטים ולאומניים ברוח הזמן .
אין פלא שדמות המעוצבת באופן כזה, עלולה להאיר בצופה משקע והזמנה להרהורי כפירה ביחס לשלילת צידקת המעשה של עמיר.מה שברור הוא כי הסרט יהפוך במהרה לסרט פולחן של הימין המשיחי. הסרט מעצב שני קדושים,האחד נרצח,והשני רצח ונותר
בחיים אבל הוא מת מהלך.
הסרט עושה שירות רע גם לאמנות הקולנוע וגם להחלשת החוסן החברתי מפני החיידק הפאשיסטי ואף ליצירת דמות מיתולוגית של הרוצח . במבט כולל ומסכם הרצח הפוליטי בסרט נראה כמשתלם, גם היה קל לביצוע. אין לנו בסרט שום עיצוב של השבר והריסוק שהחברה הישראלית חזתה. במציאות החוץ קולנועית יושב אסיר שמור היטב, זוכה להתחתן, מפרה אשה היולדת ילד,והוא נהנה מאלפי מכתבים. לא מתחרט לרגע, להיפך, הוא גאה במעשיו.אני מניח שאילו שאלו אותו, אם הוא היה חוזר על המעשה ,היה משיב בחיוב גורף. הרצח מממש בדיוק את רצון הרוצח. ההיסטוריה הישראלית השתנתה לחלוטין. החברה הישראלית מרוסקת וחבורת קולנוענים מעצבת סרט על רצח פוליטי "משתלם". חוץ מעמיר איש לא שילם מחיר ראוי. רצח פוליטי ע'פ הסרט נראה כעניין טבעי ואולי בלתי נמנע. זו הניראות של הסרט וזו תרומתו. עמיר הקולנועי הוא שליח ההיסטוריה ומקודש עי אמו לגאול את ישראל(כמעשה חנה ושמואל).הסרט: ימים נוראים" הוא בעיני סרט לא אחראי דיו.במקום ליצור רתיעה,סלידה ואפילו אימה הוא יוצר הכלה,קבלה הבנה ואפילו כינון אופציות להזדהות עם דמות פאשיסטית ,שהניח אבן יסוד בתולדות הפאשיזם האלים בישראל.
הסרט האולטימטיבי על הפאשיזם הישראלי טרם נוצר. יתכן מפני שאנחנו בעיצומה של תקופה זו וסרט אנטי פאשיסטי היא בגדר סיכון אישי וכלכלי.
בלי וירוסים. http://www.avast.com
לא הרגשתי שום הזדהות עם דמותו של יגאל עמיר כפי שהיא מצטיירת בסרט. נהפוך הוא.