חיים באר, "מסע דילוגים": מה אמת ומה בדיה?

כמה עשרות של סיפורונים קצרצרים, תיעוד של פגישות אקראי, מעשיות שספק היו וספק נבדו, תיאורים שמוסר השכל בצידם, יצירות קטנות או "וִינְיֵטוֹת", כפי שכינה אותן אהד זמורה, עורכו של "דבר השבוע" וחברו של הסופר, התקבצו בספרו החדש של חיים באר. הפרקים קצרצרים, רובם קריאים וחביבים מאוד, והלקח שרבים מהם נחתמים בו מעניין. בעיקרן מדובר ברשימות מפנקסו של סופר, המתעד חלקים מתהליך העבודה שלו: למשל – איך בחר בשמות לגיבוריו ומה חש כשהסתבר לו ששמות שהמציא בעצם ניטלו מתוך הלא מודע שלו והשתייכו למעשה לאנשים ממשיים. 

רבות מהמעשיות משעשעות. למשל זאת המכונה "מבטא זר" שבה סיפר איך פרנס בבית כנסת בניו יורק תהה "למה לעברית שבפיך יש מבטא זר כל כך"…

אחרות מעמיקות לגעת במקומות שמהם נובעת אמנות הכתיבה. למשל, המפגש שהיה לו עם נזירה שנזפה בו על ביקור שערך בבית חולים לחולים סופניים, כמחקר לספרו עת הזמיר. כשהבינה אותה נזירה מה הביא אותו אל בית החולים "עווית של אי נחת חלפה על פניה", והיא כיהתה בו: "המקום פתוח לכולם, ואני לא יכולה למנוע מאף אחד להיכנס, אבל עם זה אני רוצה לומר לך דבר מה. אתה נראה לי אדם בעל נפש, שהרי רק אדם בעל נפש כותב רומן על אישה שגומרת כאן את חייה, ואדם לא צריך להיות תייר במקום שכנפיים של מלאך המוות פרושות מעליו. מוטב שלא יהיה תייר בכאב"… 

באר מספר על מה שלמד מזולתו. למשל, שמוטב לא לצבור נכסים, כי "הקניינים המדומים רק מכבידים על החיים", כפי שנהג לומר עגנון (במיוחד אחרי שכל רכושו הארצי, וגם ספרים וכתבי יד פרי עטו, אבד לו בשריפה), ומתעד תובנות מרשימות שאסף, למשל, בסיפור "הגיעה השעה" הוא מתאר ציור שמן שהתבונן בו בחברתה של המארחת שלו בביקורו בציריך. בציור מהמאה ה-18, מאת אמן מקומי, וולפגנג אדם טאופפר,  תוארה "הופעת תיאטרון בובות  נודד ברחבת כנסייה בכפר שוויצי שוקט וטובל בירק". בת לוויתו הסבה את תשומת לבו לפרטים, לאיכרים הפשוטים "המתמכרים כל כולם למתחולל שם", "לשועי הכפר", לאדם הניצב בגבו אל הבמה, לכומר שעומד "עצור ומכונס בתוכו, כמי שאומר, מה לי ולהבלי העולם", אבל, וזאת הפואנטה המרכזית של הסיפור, ואולי של הספר כולו:  ש"הדמות המרכזית הנושאת על כתפיה את כל הציור, הדמות המלכדת סביבה את הפרטים, היא דמות נעלמה – זהו האמן". כמה יפה!

באר מתעד אנקדוטות קטנות ונוגעות ללב, כמו למשל – ספר שמצא באחד ממסעותיו בחנויות של ספרים נושנים, ובו הקדשה של המחבר, "לאמי, הטובה שבידידותיי," ומתחתיה הערה בכתב יד רועד של אדם זקן "האם זה היה אי פעם? פורים 1973". באר תוהה על האם שאיבדה את בנה. על החיים השלמים שחלפו בין ההקדשה והתגובה לה, ועל מה שקרה בין לבין. את כל זאת הוא עושה בכישרון של סופר שבורא עולם בכמה מילים, ונשען על כמה מילים. האמנם היה ספר כזה שבו מצא את המילים הללו הכתובות בכתב יד? אין לדעת וזה גם לא משנה. הסיפור, בין שהוא אמת ובין שהוא בדיה, מוצלח ובעל משמעות. 

לא אחת באר צוחק מעצמו. למשל – סיפורו כיצד הניח את הספרים שכתב בפני הפקידה במשרדי מס ההכנסה שתבעה ממנו להמציא בפניה "את הספרים שלו" והייתה בטוחה שהוא חומד לצון, שהרי כוונתה הייתה כמובן לספרי חשבונות. באמת היה, או לא היה? לא משנה! הסיפור משעשע, ויותר משהוא מעיד על תמימותו של הכותב, שאותה ביקש להנציח, הוא מדגיש את רצונו לתאר את עצמו באירוניה. עם זאת, עלי להודות שהאירוניה העצמית לפעמים כה מופרזת, עד שהיא כמעט גובלת, ודאי בניגוד לכוונתו של הסופר, בהאדרה עצמית המסתווה כצניעות מופלגת. 

על יחסו המיוחד מאוד לספרים הוא מעיד שוב ושוב, והסיפורים מרתקים. למשל, התיאור של פיזור הספרייה שצבר אביו של אסא כשר. שני בניו, אסא ורימון, נפרדו מהספרים, לא לפני שהדביקו בכל אחד מהם מדבקה עם תמונת אביהם שמתחתיה נכתב "מספריו של שמעון כשר ז"ל, 1968-1914". באר מצטט את דבריו המאלפים של אסא כשר: 

"ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שאדם מת, נגזר על הספרייה לחדול להתקיים בצורתה הקודמת מכיוון שהייתה מותאמת לאיש שהיה בעליה. כשם שהאיש מת, כך מתה גם הספרייה; כשם שהגוף נקבר ונבלע ומתפרק לתוך הטבע, כך גם הספרייה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. כל ספר ילך למקום שילך, ובשערו הפנימי מוטבע חותמו של האיש. אבא ימשיך להתקיים קיום זוטא בכל אחת מהספריות האלה, אצל כל מי שקיבל ספר או ספרים שהיו שלו"

עלי להוסיף הסתייגות בלתי נמנעת, שהיא עניין של טעם אישי: אותי סגנון הכתיבה של באר עלול פה ושם לייגע. כך למשל בעלת הבית שאצלה התגורר בציריך היא, בנוסח עגנוני מובהק (שהרי באר רואה בעצמו תלמיד של עגנון ואולי ממשיך דרכו), "אדונית", סופרים מתחילים הם "זרזירי העט", אדם חוזר "משוטטויותיו ברחבי האיפרכיה", אישה שעסקה ב"גיבול טיט של לבנים" "הפילה שפיר שלה וגיבלתו עם הטיט", וזאת "מפאת הטורח", בשדה התעופה גטוויק שבלונדון "בני כל האומות נכנסו כבני מרון בשערי המקום", נוסעים ברכבת "תפסו פלך שתיקה", וכן הלאה וכן הלאה. כתיבתו של באר משובצת "אמרי שפר חז"ליים לאורך ולרוחב", ממש כמו שהוא מספר על כותב אחר בסיפור "הכפיל", המתאר אנקדוטה משעשעת שבה נודע לו להפתעתו שיש בארץ חיים באר נוסף על עצמו, ועוד אחד שמנסה לשלוח את ידו בכתיבה על ספרות.

מי שסגנון כזה חביב עליו יהנה ממנו מן הסתם. 

מאחר שחיים באר מקדיש בספרו מקום רב למפגשיו עם אנשים בכלל, ועם אנשים הקשורים בעולם הספרות בפרט, אתפתה להוסיף אנקדוטה משלי, והיא תיאור המפגש שלי עם הסופר. אמנם אין בה מוסר השכל, אבל לי היא חשובה. או לפחות הייתה פעם כזאת.

ב-1986 (או שנה אחרי כן, אינני זוכרת בדיוק) השתתפתי בשתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה. חיים באר היה אחד המנחים, לצדם של יצחק אורפז, חנוך ברטוב, ויורם קניוק. (לימים, למרבה הפליאה והשמחה, הזדמן לי להנחות כמה וכמה סדנאות כתיבה כאלה, ממש באותו המקום שאליו הגעתי לראשונה כמתלמדת!).

ב-1989 ראה אור בעם עובד הספר הראשון שלי, הפרדת צבעים. הוא כלל ארבע נובלות שכולן "עברו" לפני כן בסדנאות הכתיבה. חיים באר התמנה מטעם ההוצאה לאור להיות העורך של הספר וללוות אותי ואותו. העבודה אתו הייתה נוחה ונעימה, באר עורר בי את התחושה שהוא מעריך את כתיבתי ומחבב את הסיפורים (גם אם הפציר בי אז לשנות את שמו של הספר, שהיה אמור להיות "מחזור שירים על סוסה", כשמה של אחת הנובלות, ובדיעבד אני לא בטוחה שהיעתרותי להפצרותיו הייתה נכונה, אבל אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות לכך). לכן אולי ציערה אותי שבעתיים האכזבה שחשתי זמן קצר אחרי שהספר ראה אור. חיים באר התראיין אז במוסף סוף השבוע של אחד העיתונים היומיים בכתבה גדולה שעסקה בבוגרי סדנאות הכתיבה שספר ראשון שלהם ראה אור. אמנם באר היה לי מנחה ועורך והייתי אמורה להיות מועמדת טבעית להשתתף בכתבה, אבל אותי הקפיד משום מה שלא להזכיר. חשדתי בו אז ששמועה שהגיעה לאוזניו – התיידדותי עם מנחה אחר, יצחק אורפז – הייתה לצנינים בעיניו. אולי מאחר שאורפז (שספרו הכלה הנצחית ראה אור כמה חודשים לפני כן, זמן לא רב אחרי עת הזמיר של באר), תקף באותם ימים את כתיבתו של באר בפומבי ובארסיות. שיערתי אז בנפשי שאני "נענשית" על לא עוול בכפי, על חטאיו של מי שנחשב כידיד שלי… ייתכן כמובן שטעיתי בפרשנות. 

שנים חלפו מאז, והספרים הרבים שנכתבו וראו אור עמעמו את הצער שחשה סופרת צעירה, שקיוותה ליחס אוהד מצד העורך שלה. למרבה השמחה, אני יכולה כיום ליהנות מספרו החדש ולהמליץ עליו. הוא בהחלט מהנה. 

2 תגובות על ״חיים באר, "מסע דילוגים": מה אמת ומה בדיה?״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s