כשאביו מת, סיפר דידיה אריבון לאחד מידידיו הפריזאיים שאינו מתכוון להשתתף בהלוויה, אך בכל זאת עליו לנסוע לריימס, העיר שבה גרו הוריו, כדי לפגוש את אמו.

תגובתו של הידיד הדהימה אותו. "כן," אמר הלה, "בכל מקרה צריך שתהיה שם לקריאת הצוואה אצל עורך הדין".

אריבון מתאר כיצד "המשפט הזה, שנהגה ברוגע ובנימה מובנת מאליה" הבהיר לו והדגיש מבחינתו את הפער העצום המתקיים בין חייו לבין אלה של ידידו, שאותו הוא מכנה "היורש": "באיזו מידה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם, גם לא בקשר חברי," שהרי מה לו ולצוואה אצל עורך דין, ומה כבר יכול היה להוריש לו אביו? בדעתו של אותו חבר לא יכלו להתעורר ספקות או שאלות. הוא בכלל לא ידע שקיימת מציאות אחרת בעולם.

האנקדוטה הקטנה הזאת מיטיבה להדגים את העניין שבו עוסק ספרו המרתק של אריבון: כפל המשמעות שחל בחייו "על דרך הסתירה" ששררה בהם בתחום המיניות, ובמרחב החברתי שמתוכו בא וממנו יצא והמשיך הלאה. מסלולים של "המצאה עצמית" הוליכו אותו: "האחד לנוכח הסדר המיני, האחר לנוכח הסדר החברתי". בגיל צעיר התוודע אריבון אל עובדת היותו הומו. כדי לנכס את ההוויה המינית שלו ולתבוע אותה הוא נאלץ להתרחק ממשפחתו ומהמעמד החברתי שאליו נולד. הסתירה שבחייו התבטאה בכך שמצד אחד הפך למי שהוא, ומצד שני – שדחה את מי שהיה אמור להיות.

הספר עוסק במעבר הזה. בהתנכרות למעמד הפועלים. בשאיפה להשתייך למעמד אחר, זה שלא נולד לתוכו, זה שלא היו לו כמעט סיכויים להגיע אליו.

מדהים להיווכח בחלוקה החדה הזאת, שמסלילה בני אדם, ומתבטאת במכלול תופעות: החל בשפה ובחיתוך הדיבור, בתחומי העניין שלהם ובמקומות שבהם יגורו, וכלה בעמדות הפוליטיות המוכתבות להם מעצם המעמד שאליו נולדו, כך מראה אריבון.

מי, אם כן, היה אריבון "אמור להיות"? פועל פשוט, נטול השכלה. הוא היה אמור להיפלט ממערכת החינוך בשלב מוקדם מאוד, כמו הוריו ואחיו. להיעשות עובד כפיים שפרנסתו דחוקה, חייו יגעים וכנראה קצרים יחסית, עקב הישחקות בעבודה קשה מדי, והשכלתו, כמובן, מוגבלת מאוד.

אמו המוכשרת למשל לא יכלה להיחלץ מגורלה ומההשפלות שזימנו לה חייה כמנקה בבתי עשירים. אביו לא יכול היה להתקדם אל מעבר לעבודתו כפועל בבית חרושת, אם כי חלם להתפתח. "הדיטרמיניזם החברתי קנה לו שליטה עליו בילדותו".

מה עוד היה אריבון "אמור להיות"? גם: קומוניסט, עד שלב מסוים, ואז – להימנות עם מצביעי הימין הקיצוני, שונא הזרים והגזען, כמו הוריו ואחיו.

אריבון מנתח בספרו את הרוח שהניעה את בני משפחתו לעבור מתמיכה ב"שמאל" לתמיכה ב"ימין". הלקחים שהוא מפיק מדהימים, שכן הם מזכירים כל כך את המציאות הישראלית. את תחושת המעילה באמון ב"תנועת הפועלים" שהתעוררה במי שאמורים לכאורה להצביע לה, שכן היא זאת שמייצגת  כביכול את האינטרסים שלהם. את הצורך העמוק של בני אותה שכבת אוכלוסיה להתנשא מעל הזולת המוחלש מהם. את השאיפה שלהם "להתברגן" – ליתר דיוק, לחיות בנוחות, להצליח לקנות לעצמם מכונית ודירה קטנה ולצאת מדי פעם לחופשות. "בקרב החוגים העממיים, ב'מעמד הפועלים' הפוליטיקה של השמאל הייתה כרוכה בראש ובראשונה בסירוב מעשי מאוד למה שנאלצו לספוג בחיי היום-יום," כותב דידיה. "מדובר היה במחאה ולא במפעל פוליטי השואב את השראתו מהשקפה גלובלית." הוא מתאר כיצד כשמישהו מפעילי השמאל ניבל את הפה בטלוויזיה, צהלו בני משפחתו, כי האיש "שבר את כללי המשחק". בעניין זה אי אפשר לא לחשוב על טראמפ ועל השמחה האנטגוניסטית שהוא מעורר בקרב מצביעיו כשהוא מפר את כללי התקינות הפוליטית ולהבין מדוע ההמונים חשים שהוא מייצג אותם, למרות הפער האמיתי הפעור בינם לבין אורח חייו הנהנתני והכה פריבילגי.

אריבון הצעיר בז להוריו הפועלים על שאיפותיהם ה"נחותות". רק מקץ שנים קלט שבזכות עבודתם הקשה זכה בכלל להמשיך בלימודיו ולהתפתח. האם היה שואף לכך אלמלא היה הומו? ייתכן מאוד שלא. האם קל היה לו לחיות כהומו צעיר שנאלץ להתמודד עם אלימות הומופובית, דעות קדומות ועמדות חשוכות ואכזריות? התשובה ברורה.

המסע שדידיה עושה בספר הוא דו כיווני: הוא נע לאחור ונזכר בעברו, והוא נע קדימה ומתאר את הדרך הקשה שהביאה אותו עד הלום – כיום הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת אמיין ומחברם של שלושה ספרי עיון מצליחים.

אריבון מסביר שרק מי שהיה שם בעצמו אך נחלץ יכול לתאר את "העוול הנורא הנעוץ באותה חלוקה לא שוויונית של סיכויים ושל אפשרויות", שכן אין בכוחו של מי שנמצא עמוק בתוך אותו עוול להבחין בכל עוצמתו המצמיתה:

"הם נסללים מוקדם, הגורלות החברתיים! הכול מכור מראש! פסקי הדין נמסרו עוד בטרם יכולנו להכיר בכך. הגזרות נצרבות על כתפינו בברזל מלוהט ברגע לידתנו, והמקומות שאנו עומדים לתפוס הוגדרו ותוחמו על ידי מה שקדם לנו: העבר של המשפחה ושל הסביבה שלתוכן נולדנו. לאבי לא היה אפילו סיכוי לזכות בתעודת הגמר של בית הספר היסודי, תעודה שייצגה, עבור ילדי מעמד הפועלים, את גולת הכותרת של הלימודים. ילדי הבורגנות צעדו במסלול אחר: בגיל 11 התחילו תיכון, ואילו ילדי הפועלים והכפריים הצטמצמו לחינוך היסודי עד לגיל 14 ונעצרו שם. המטרה הייתה להימנע מכל ערבוב בין אלה שיש להעניק להם את יסודות הידע השימושי (לקרוא, לכתוב, לחשב) הנדרש כדי להסתדר בחיי היום-יום והמספיק כדי לבצע עבודת כפיים, לבין אלה, יוצאי המעמדות המיוחסים, שלהם שמורה הזכות לתרבות הנחשבת כ'נטולת אינטרס', ה'תרבות' חד וחלק, תרבות שעלולה הייתה להשחית את הפועלים שייחשפו אליה."

הספר, כאמור, מרתק, וגם נוגע ללב. למשל – בכאב שהוא מבטא כשהוא מתאר את הדרך הקשה שבה גדל אריבון ולמד לחיות בשלום עם היותו הומו: כך לדוגמה שמע בילדותו בלי הרף כינויי גנאי הומופוביים ואף הצטרף אליהם, כדי שלא להסגיר את סודו ו"בכל פעם ש'בגדתי' בילדותי, כששיתפתי פעולה עם משפטי גנאי, לא יכולתי להימנע מלחוש, במוקדם או במאוחר, נקיפות מצפון עמומות." בנערותו השתדל להצטיין בספורט, שלגמרי לא עניין אותו, רק כדי שלא "יחשדו" בו, וכשהחל להיות פעיל מינית היה נתון לאימה שמא יתגלה, שמא יופעל נגדו טרור רגשי וגופני.

לא רק את החיים של עצמו הוא מתאר, כדי להבין, אלא גם את אלה של הוריו והוריהם. כך למשל "זכתה" כנראה סבתו למנה של ביזוי, שכן במהלך מלחמת העולם השנייה ניהלה הרפתקאות אהבים עם גרמנים, ובתום הכיבוש הושפלה בפומבי. עליה הוא כותב: "מאז כל פעם שהזדמן לי לראות תצלומים המציגים את אחת מסצנות ההשפלה האלה – שעה שידוע שכל כך הרבה משתפי פעולה רמי דרג בכל כך הרבה חוגים בורגניים למשל, לא חוו קלון או ירידה במעמד או את אלימותה של הוקעה ציבורית – לא יכולתי שלא לחפש אם ציינו איפה צולמה התמונה ולתהות: אולי סבתי היא אחת מהן?" הוא מוסיף על כך כי היה מעדיף כמובן לדעת שסבתו השתתפה ברזיסטנס, "שהחביאה יהודים תוך סיכון חייה או שפשוט  חיבלה במכונות של בית החרושת שבו עבדה, או כל דבר אחר שאפשר להתפאר בו"… אבל, הוא מוסיף, "אי אפשר לשנות את העבר. אפשר לכל היותר לשאול: כיצד להתייחס להיסטוריה שאתה מתבייש בה?" והרי עוד שאלה מעניינת, אחת מרבות שהספר רצוף בהן, שיש לתת עליה את הדעת.

חשוב ומעניין במיוחד להבין ולהיווכח עד כמה הספר רלוונטי למציאות הישראלית העכשווית, ביותר מאשר מובן אחד.

שיבה לריימס ראה אור לראשונה בצרפתית לפני עשור ומכר עשרות אלפי עותקים. (65,000 בצרפת בלבד בשש השנים הראשונות, עוד 80,000 בגרמניה, בשנה אחת, ועותקים רבים נוספים בשפות אחרות). בצרפת הוא מוגדר "רב מכר סוציולוגי". לא קשה להבין מדוע. יש בו שילוב מופלא בין אוטוביוגרפיה נוגעת ללב לבין מסקנות ותובנות מאלפות.

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי