"הכיתוב על פסל החירות מתייחס לאירופאים בלבד", אמר לפני כמה ימים קן קוצ'נלי, ראש רשות ההגירה של ארה"ב. ארה"ב רוצה מהגרים "שיכולים לעמוד על הרגליים שלהם", הוסיף עוד. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, תמך בדבריו.

על פסל החירות חקוק שיר שאותו כתבה אמה לזרוס, משוררת יהודייה ילידת ארצות הברית. שני הוריה היו צאצאי מהגרים ותיקים מאוד: אביה היה נצר למשפחה שהגיעה מגרמניה, ואמה הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי, אנשים שהגיעו לאמריקה עוד לפני המהפכה. 

לזרוס הייתה מעורבת מאוד בקליטתם של מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מרוסיה. בעקבות התנסויותיה עם המהגרים הללו כתבה לזרוס את הסונטה "הקולוסוס החדש" (משמעות המילה "קולוסוס" היא "פסל ענק" והכוונה היא לפסל של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס במאה השלישית לפנה"ס). הנה הסונטה בתרגומי: 

לֹא כְּמוֹ עֲנָק הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר בְּיָוָן,
שָׁם – מְחַבֵּר בֵּין חוֹפִים בָּם רַגְלוֹ נְטוּעָה,
כָּאן הוּא עַל שַׁעַר הַחוֹף שְׁטוּף גַּלִּים, בַּשְּׁקִיעָה,
פֶּסֶל אִשָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד לֶהָבָה,
אֵשׁ לְכוּדָה שֶׁאֶת שְׁמָהּ הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָּהּ.
אֵם הַגּוֹלִים הָאוֹחֶזֶת בַּיָּד מַשּׂוּאָה,
אֶל הָעוֹלָם מְאוֹתֵת מַבָּטָהּ בִּישׁוּעָה.
גֶּשֶׁר אֲוִיר הִיא, עוֹטֶפֶת עָרִים, מִקִּרְבָּהּ
קוֹל הַקּוֹרֵא לָעוֹלָם "אֶת הוֹדְךָ שְׁמוֹר וְקַח!
שְׁלַח לִי," אוֹמֶרֶת, דְּמוּמָה, "אֶת הָרָשׁ, אֶת הַדַּךְ.
כָּל הֶהָמוֹן שֶׁנִּכְסַף שׁוּב לִנְשׁוֹם בְּחֵרוּת,
שְׁלַח אוּמְלָלִים הַשּׁורְצִים עַל חוֹפְךָ הַמּוֹאֵס,
שְׁלַח אֶת מוּכֵּי הַגּוֹרָל שֶׁבֵּיתָם כְּבָר אָבוּד,
אוֹר אֲבוּקָה שֶׁל זָהָב אָז אֶשָּׂא כְּמו בְּנֵס.

את השיר ביקשו ממנה לכתוב כדי לאסוף את הכסף שנדרש להקמת הכן הענק לפסל, שאותו עצמו תרמה ממשלת צרפת. 

הפסל נושא את דמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית ליברטאס. היא עטויה בגלימה רומית, לראשה נזר שקרניו פונות מכל עבריה אל העולם כולו, ומייצגות את החירות. עם אחת מרגליה עומדת האישה על שרשרת שבורה, סמל לשחרור ולביטול העבדות בארצות הברית. בידה הימנית היא נושאת לפיד המקדם את פניהם של כל הבאים בשערי הארץ. 

אמה לזרוס סירבה תחילה לכתוב את השיר המוזמן, אבל בסופו של דבר נעתרה. היא מתארת בו את הפסל הקורא לכל הנידחים והמדוכאים, חסרי הבית, האומללים, שוחרי החירות, לבוא ולחסות באורה. היא מבטיחה להם להיות להם לאם מיטיבה. לאפשר להם סוף סוף לנשום ולחוות תחושה של מקלט בטוח וחירות. 

השיר, כמו הפסל עצמו, אינו פונה רק לעבר מקום אחד. לא מדובר על מהגרים אומללים וחסרי בית מאירופה. לא כתוב שרק פליטים משם ייקלטו וימצאו להם בית חדש ובטוח. בשיר פונה החירות אל העולם כולו: Glows world-wide, וקרניה של החירות נשלחות לארבע כנפות תבל, אל כל היבשות וכל המקומות, אל כל הנידחים והדחויים המוזמנים אליה.

כל תושביה של ארצות הברית, למעט, כמובן, הילידים המקוריים, ה"אינדיאנים", הם צאצאי מהגרים או מהגרים בעצמם. חלקם אפרו-אמריקנים שאבותיהם נחטפו והובאו לאמריקה בניגוד לרצונם. אחרים פליטים מאסיה. רבים הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית. 

פסל החירות נהפך מזמן לסמל. צרפת העניקה אותו לכבוד חגיגות מאה שנות העצמאות של ארצות הברית וכדי לציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות.  מאחר שהוצב בנמל ניו יורק, דרומית מערבית לקצה הדרומי של מנהטן, הוא היה האתר הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארצות הברית באוניות. הוא הונצח בעשרות סרטי קולנוע (ביניהם – "המהגר" של צ'רלי צ'פלין, "הסנדק" של קופולה, סרטי "סופרמן", ועוד רבים אחרים), ונהפך לסמל של חירות ברחבי העולם. כך למשל ב-1989 הציבו מפגינים סיניים העתק שלו בכיכר טיין-אן-מן. עותקים מוקטנים רבים שלו אפשר למצוא בכל חלקי העולם. קפקא תיאר אותו בספרו אמריקה, ובסרט "כוכב הקופים" הריסותיו מסמלות את קץ הציוויליזציה האנושית.

דומה כי דבריו של ראש רשות ההגירה של ארה"ב אינם אלא הרס מסוג אחר. לא של הפסל הפיזי, אלא של הערכים שאותם ביקש לייצג.