על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.