קומדיה? סרט אימה? פנטזיה? התפרעות לא מובנת או ביקורת חברתית מהודקת?
אלה רק כמה מהשאלות טורדות המנוחה ששאלנו בתום הקרנתו של "פרזיטים", הסרט הקוריאני שזכה השנה בפרס פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מה שבטוח: אי אפשר להישאר אדישים אליו. מדובר ביצירה שמעוררת רגשות עזים: כעס, דחייה, או התפעלות וזעזוע.
הוא מתחיל כקומדיה, כביכול, אם כי אין בו לעניות דעתי שום דבר מצחיק: משפחה קוריאנית ענייה שבה כולם – הורים ובת ובן בוגרים – מובטלים. הם חיים במרתף דחוס ושורץ חרקים שמשקיף אל הרחוב, שם הם נאלצים לראות מדי ערב גברים שמשתינים מולם על קיר הבניין. העוני והמצוקה שהם חווים משוועים.
מנגד אנו מתוודעים למשפחה בורגנית עשירה מאוד שחיה בנוחות מופלגת בבית מעוצב ומפואר.
שתי המשפחות נפגשות – לא אפרט כיצד ומדוע, פן אסגיר סודות שהצופה מעדיף בלי ספק לחשוף אותם בכוחות עצמו. המפגש מעצים את תחושת הפער המחריד שבין אורחות החיים של עניים מאוד ועשירים מאוד. אלה מחפשים את פת הלחם הבאה, ואלה מתפנקים בכל טוב, ואינם מעלים אפילו על דעתם מה עומק המצוקה של זולתם, כלומר – של מי שמצוי ממש בטווח הושטת יד מהם.
אם מתקבל הרושם שמדובר בסיפור ריאליסטי שמצייר דמויות של ממש, זאת טעות. הסרט כולו גדוש סמלים לכל אורכו. כך למשל הוא מתרחש בחלקו בקומות התת קרקעיות של מבנים שונים, שם רוחש האיד האפל המוכר ממודל הנפש שתיאר פרויד: יצרים, אנרגיות אצורות (ועצורות?), תנטוס, הלא הוא יצר המוות השוכן, על פי המיתולוגיה היוונית, בעולם התחתון, שבו שוררות צינת הלילה ואימת המוות.
במחילות התחתונות הללו מתרחשים מעשים מחרידים שהעולם העליון אינו מודע להם. האם היצרים האפלים יתפרצו ויתגלו? מה תהיה השפעתם?
מאחר שמדובר בסרט קוריאני, מעניין מאוד לראות כיצד הדרומיים רואים את הצפוניים. יש רגע שבו אחת הדמויות מחקה את מגישת הטלוויזיה הצפון קוריאנית הנודעת, זאת שנוהגת להטיל אימה כשהיא מייצגת את השלטון הרודני בחיוכיה המפחידים ובנימת הקול המשולהבת שבה היא מודיעה לעולם על ניסויים גרעיניים או על איומים אחרים של מנהיגה. אהה. אז מסתבר שלא רק אותי האישה הזאת מפחידה (ואולי גם קצת משעשעת…). גם שכניה הדרומיים, שעליהם היא מאיימת מקרוב, מגיבים אליה בעוצמה רגשית.
לא רק הצפון קוריאנים זוכים ל"טיפול" של הסרט. האמריקנים נוכחים בו לכל אורכו, גם אם הם נעדרים: האישה העשירה מקפידה לחנך את ילדיה כך שילמדו אנגלית. מילים בשפה משורבבות מדי פעם ובולטות לאוזני הצופה הישראלית, מתוך המלל הלא מובן בקוריאנית. האמריקניזציה בולטת בסרט. המשפחה העשירה היא בלי ספק פרי של הקפיטליזם האמריקני, וממרום הגובה של מעמדו "סובל" אבי המשפחה רק מהריח הרע הנודף מהעני הספון בקרבתו. גם הבן הקטן של העשיר מזהה את ריחם של העניים והעלבון שחש העני כשהוא מבין במקרה עד כמה הוא מסריח מבחינתם, מניע את העלילה.
לא קשה להבין מדוע הסרט זוכה לשבחים מופלגים מצדם של המבקרים. הוא מעלה מחשבות. עם זאת, עלי להודות: לא מדובר בצפייה מהנה. הסרט מעורר הערכה, אבל אין בו שום דבר משמח. מי שצפה אתי הסביר לי שאף אחת מהדמויות לא יצרה אצלו הזדהות או אכפתיות והוא נשאר שווה נפש לגורלן. יכולתי להבין למה התכוון: יש משהו דוחה ומרגיז בכל האנשים הללו. עם זאת, יש בו בעיני משהו מעניין וחשוב. אפילו שמו – "פרזיטים", מעורר מחשבה, שכן במבט לאחור ברור שיש בו אירוניה מרה. מי הפרזיטים? העניים שנאלצים לעשות הכול כדי לשרוד ו"מתעלקים" על העשירים? העשירים שמתענגים על חייהם במידה רבה בזכות מאמציהם של העניים, אך רואים בעצמם אנשים נדיבים וטובים?
סרט הוא קודם כל חוויה כמו ספר כמו קונצרט … הניתוח אינו מעלה או מוריד בקשר לחוויה .
תכלס לא סרט טוב …. בבחינת תפסת מרובה לא תפסת ….. less is more בחצי מהסרט אפשר לומר יותר ובפחות זוועתיות …
בעיני – לא חד משמעי…
ראיתי את הסרט וחיכיתי לראות מה תכתבי עליו (:
הקטע של המרתפים כסמל של האיד מעניין.
חושבת שהעדר הזדהות עם הדמויות הוא סוג של מיגננה, כי הזדהות עלולה להכאיב, וכאן קל להתנתק גם כי יש אלמנטים של פנטזיה, ואפילו השפה הזרה מסייעת לכך (עבור מי שאינו קוריאני.)
איזה כיף לדעת שחיכית 🙂 מעניינת התפיסה שלך שיש כאן ניכור מכוון (אולי כמו ה"הזרה" שברכט הטיף לה?)