כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.
השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.
בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?
תודה על ההשקעה האינסופית לא תמיד מספיק הכל … לאחרונה פגשתי בדברים שהעלת די מזמן על יצחק אורפז … נוגע ללב ואמיץ שבת שלום ________________________________
תודה רבה! שמחתי מאוד מדבריך.