היכן נמתח קו ההפרדה המבדיל בין מציאות לבדיה? בין געגוע לבין סיפור שמעבד אותו מחדש? בין זיכרון לאמנות?

בסרטו החדש מערבב הבמאי הספרדי המהולל פדרו אלמודובר בין כל אלה: מציאות ובדיה, געגוע וסיפור, מציאות ועיצובה. התוצאה: יצירת אמנות שמשתמשת בזיכרון כדי ליצור שלם חדש: סרט שסוחט את הלב. 

לכאורה מדובר ביצירה שמזכירה את השורות מתוך שיר של רחל: "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. / צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה…", אלא שאצל שני היוצרים האישי מאוד הוא בעצם כללי, אנושי, ונוגע בכל מי שצופה או קורא, גם אם המצוקות האישיות המסוימות שהיוצר מתאר רחוקות ממנו. 

אכן, התחושה המתעוררת בצפייה היא שמדובר באוטוביוגרפיה גמורה. במרכזו של "כאב ותהילה" ניצב במאי קולנוע בשם סלבדור מאלו, ואי אפשר שלא לחשוד שמדובר בבן דמותו של אלמודובר. אפילו השמות של הבמאי הבדוי והבמאי שהמציא אותו דומים.

מאלו נקלע למשבר יצירה ושוקע בחידלון ובתוגה. הוא בודד מאוד. יש לו אמנם מנהלת אישית מסורה ואוהבת, ואישה אחרת מטפלת במשק הבית שלו, אבל בסופו של דבר הוא חי לבדו, שקוע בעצב שהסיבות לו הולכות ומתחוורות לאורך העלילה.

אל חייו חוזרות דמויות שונות מעברו: שחקן שכיכב לפני שלושים שנה באחד מסרטיו, עד שהסתכסכו קשות, אהוב שהקשר אתו נותק מזמן, גבר נאה תואר שהכיר בילדותו. חלק מהדמויות הללו שבות  "באמת", והמילה נתונה במירכאות כי אין בסרט שלפנינו שום מציאות מוצקה, שכן אמנות, דמיון, עבר והווה, מתמזגים אלה באלה בלי הרף. אכן, דמויות אחרות – אמו, חברותיה – שבות אליו לכאורה רק בזיכרונותיו.

באחד מרגעי הסרט הבלתי נשכחים מסביר הבמאי אלמודובר, באמצעות הבמאי הבדוי שלו, אותו שחקן מהעבר, כי "שחקן אינו אמור לבכות על הבמה": עליו להיראות כמי שנאבק בדמעות. רק אז יוכל לגעת ללבם של הצופים בו. 

את ההנחיה הזאת מקיים אלמודובר עצמו במלואה בסרט שלפנינו. לא כשחקן, אלא כיוצרו של הסרט, המקרב אותנו אל הדמעות, אל מקומם של הגעגועים, אל היופי והצער של הילדות, אל אכזבות ואל אהבה נושנה שלא צלחה, אך לעולם אינו שוקע ואינו מתמסר להן. העצב הוא אפשרות שרואים אותה, נוגעים בה, יודעים אותה, אבל לא מתמכרים לה. 

אלמודובר מתאר את הכול, כדרכו, בססגוניות וביופי מרהיב. הצבעוניות והאסתטיקה הם חלק בלתי נפרד מהתוכן. כך למשל היא מחברת בין "העבר" ו"ההווה": וילון פסים שמופיע בביתו של הבמאי מהדהד בצבעוניותו את הווילון שהיה תלוי בפתח בית-המערה של ילדותו, והעיצוב המוקפד המתאים בין הצבעים של האריחים בתחנת רכבת שאליה נקלע הילד סלבדור מאלו ביחד עם אמו, שאותה מגלמת פנלופה קרוז, לבין השמיכה שהיא פורשת, מעיד על כך שמדובר ב"מציאות" אמנותית. אבל בעצם, הכול בסרט מעוצב! הרי אין באמת הווה או עבר, ואלמודובר מקפיד כל העת להדגיש את הערבוב הזה שבין בדיה למציאות, עד כדי כך כשבסופו של הסרט מתברר לנו שאכן, זיכרונות הילדות של סלוודור מאלו אינם אלא סרט שהוא מביים (בתוך הסרט שאלמודובר מביים!). 

הארס-פואטיקה שובה לב ומרתקת. מדוע "סלבדור מאלו" מתקשה ליצור?

האם אלמודובר מספר לנו כאן על משבר מחסום יצירה דומה שהוא עצמו חווה בשלב מסוים?

מי יגאל בלי דעת את מאלו ויחלץ אותו מהמשבר?

האם  בחייו של אלמודובר הופיע יש מאין, בעצם – בזכות האמנות שלו! – אהוב שחשיבותו כה רבה?

מדוע מתנסה מאלו בשימוש בהירואין? איך השימוש בסם מקשר אותו בתודעתו עם האהוב האבוד, ואיך הוא ניצל?

מדוע מאלו מרגיש אשם כלפי אמו?

האם אלמודובר מתמודד עם תחושת האשמה שהוא מתאר באמצעות הדמות שיצר? 

האם היצירה תעזור לכל אחד מהם בנפרד, ובעצם תאפשר להם – לגמרי ביחד! – להשתחרר, להירפא? 

כל השאלות וכל התשובות מתערבבות אלה באלה, והצופה הנפעם "נזרק" מכאן לשם, מסיפור אחד לסיפור אחר, מהֲבָנוֹת נסתרות ומהפתעות מפליאות, מהתרגשות להתפעמות ולהתפעלות מהמבנה המרובד, ורב הפנים.