אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ,
הָלוֹךְ יֵלְכוּ עֲנָנִים
עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.
יַעַמְדוּ יָמִים לְבָנִים
וְלֵילוֹת יַשְׁחִירוּ
וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים רוֹנְנִים
עִם פְּרוֹס הַחרֶף.
בֶּחָצֵר יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים
וּבִשְׁעוֹת הָעֶרֶב
מֵחַלוֹן יִקְרָא קוֹל הָאֵם:
"יְלָדִים, הַבַּיְתָה!".
וְזוּגוֹת יַעַמְדוּ צְמוּדִים
בִּמְבוֹי הַשַׁעַר,
וְאִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר
כִּי אֲהַבְתִּיךָ.
היי , מעניין מה עומד מאחורי : ימים לבנים " ? בצמד מילים זה פגשתי לא פעם
הנה התשובה כאן: https://blog.nli.org.il/yamim_levanim/
ואני גם מצטטת:
"בחזרה לאפריל 1932 וליום השלג שבו נכתב כנראה "ימים לבנים".
הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחות שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה, כמו שכתבה לאה גולדברג ביומניה ובמכתביה באותם ימים לבנים שבהם נכתב השיר: מתוך בדידות ושעמום ניגשת אני הפעם לכתיבת יומן. הבדידות, השעמום, אינם מדכאים, ואני מרגישה את עצמי – עליזה ומבודחת משום מה. בלי כל סיבה כנראה. הבדידות אמנם מוחלטת. אין לי כאן איש שאכירנו. כל היום כמעט אין אפשרות להוציא מילה, ואני מתפלאת בעצמי עד כמה זה אינו נוגע בי. אני אפילו לא נוגה. מובן, יש רגעים… אבל רוב היום מצב רוחי מצוין-ודעתי צלולה. ואני שבעת רצון — " וכן הלאה…
בון, יום חמישי 28.4.32
נפלא, כמו תמיד. תודה לך ושבת שלום.
תודה לך, ובעצם – תודה ללאה גולדברג!