"אנו יושבים עתה במקום שאיני יודע היכן הוא. מחמת החושך איני רואה את המקום. ונאכל כאן איני יודע מה. לפי שעדיין לא הגישו לנו; אומרים – דגים. והרי אני כותב לך איני יודע לשם מה." 

את הדברים הללו כתב גבר צעיר, רק בן 34, לאשתו. הוא, חיים נחמן ביאליק, כבר נודע בקרב קוראי עברית כמשורר נחשב מאוד. הוא הגיע להאג כדי להשתתף בקונגרס הציוני השמיני, והמכתבים שכתב משם, כמו גם מהמסעדה שבה סעד עם ידידיו כמה ימים אחרי כן, שנונים ומשעשעים עד להפתיע.

כך למשל אפשר לקרוא כיצד לגלג על מקס נורדאו, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית שהטיף ל"יהדות השרירים", כלומר – לכך שיהודים יגנו על עצמם בכוח הזרוע. 

תחילה ביאליק משתעשע על חשבון אחד הדוברים: " ביום הרביעי בבוקר פתחו את הקונגרס. אחד הוֹלאנדי, מן הגדולים, כמעט סגן מיניסטר בהאג, איש זקן, הזקן שבקונגרס, ושמו די־פּינטו, מן היהודים הפּוֹרטוּגיזים (הספרדים), נשא את נאום הפתיחה הראשון, כמדומני בצרפתית, ולא הבינותי אף מלה אחת; אבל אומרים, שבירך את הציונות ברכת כל טוב. נהניתי איפוא הנאה משונה. וכי קל בעיניך יהודי כזה? כמעט סגן־מיניסטר! הבוּ גוֹדל!"

אחרי כן הוא מגיע אל נורדאו. תחילה אפשר לחשוב שהוא מתפעל מהאיש באמת ובתמים: "אחר-כך קראו טלגרמות עם ברכות מכל ארבע כנפות הארץ. מחאו כף וקראו הידד, וגם אני בתוכם. ופתאום קם רעש: נורדאו, נורדאו! ונורדאו, ראש נאה ומכסיף עם עיניים יפות ופיקחות, מתגלה על הבימה, ומיד נפתח פה של זהב, והוא מפיק מרגליות. אך לא כן, לא מרגליות – חצים ואבני בליסטראות, להבות אש וברקים עפו מתוך פיו". 

עד מהרה אפשר להבין שביאליק חומד לצון, כשהוא ממשיך ומתאר את נורדאו: "אכן פה לו! את אירופה שם תּל־עולם. 'כל זמן – ' הריע בקול-נביא אדיר – 'שאתם, הגויים, לא תעשו ליהודים משפט צדק המגיע להם, לא תזכו לשלום עד עולם, וכל ועידות השלום שלכם אינן אלא קומדיה!' רושם נאומו של נורדאו היה באמת אדיר ונורא, אחר המומנטים היפים ביותר (ואולי המומנט האחד היפה) שבקונגרס השמיני הדל."

את כל הדיבורים הללו מסכם ביאליק ביובש: "לשמוע כל זאת באוזנים – תקוץ הנפש. לפי שדרכם של בני אדם לדבר שטויות." 

הוא ממשיך ומתאר ברשעות מבדחת: "לפעמים נשמע גם דבר טוב. טשלינוב סיפר במתק שפתיים, בקולו המתוק כנופת צופים, על נסיעתו לאמא ארץ ישראל, ואף הביא לקונגרס היקר והחביב ברכת שלום חמה ויקרה מאת אמא ארץ ישראל הזקנה והמתוקה. והקונגרס כמעט שלא נתמוגג מרוב מתיקות, כאבקת סוכר בכוס תה פושר"… 

ומסכם בתיאור מנוסתו משם: "לבי נשאני, מעשה שטן, אל הרחוב, אל שווינינגן, אל הים, אל היער, אל המוזיאון ואל כל הרוחות"… 

עוד מתאר ביאליק באירוניה  מושחזת את דבריו של נשיא הקונגרס, שכיהן אחרי מותו של הרצל: "וולפסון, עליך לדעת, הוא יהודי שאינו טיפש. והוא צועק וחוזר וצועק חמס: 'אני איני הרצל'. מחמת עניות הוא אומר זאת. חושש הוא, כפי הנראה, שמא, חלילה, יטעה העולם ויחשוב כי אכן הרצל הוא. ואולם לאמתו של דבר, כפי שאומרים, הוא מתאמץ לחקות בקונגרס את הרצל לכל פרטיו ודקדוקיו. אם הדבר מצליח בידו – זו שאלה אחרת […] ודווקא משום שהוא עושה כן, אין הדבר עשוי. מלבד זאת, עדיין נשתיירו לו כמה וכמה תנועות המקלקלקות את האילוזיה ומגלות לך מיד, שאין זה הרצל. […] כללו של דבר, הרי זה ממש אותו התפוח החמוץ שיוצאים בו ידי חובה כשאין אתרוג לברך עליו." 

בחלק אחר של המכתב מתאר ביאליק את נעילת הקונגרס אשר "לא היתה מרוממת ביותר," שכן "וולפסון קרא בקולו העמום, העבש, מעל פיסת נייר כמין נאום שכתבו לו, וניכר היה שעדיין לא שינן אותו לעצמו יפה"… 

איזו פנינה של רשעות מחוכמת! הוא ממש מצחיק, הביאליק הזה, ומפתיע לגלות את הפן הזה באישיותו של המשורר הלאומי שנודע כל כך בשירי המחאה והזעם שכתב, שורות נצחיות כמו – "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – " או – "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", והנה הוא כאן שונה, שנון, מושחז ומשעשע.

מכתביו של ביאליק אל אשתו מרתקים לא רק משום שנינותם. הקובץ ראה אור ב-1955, בהוצאת מוסד ביאליק, משם קניתי אותו והוא הגיע אלי בדואר, מרוט מזוקן, ספר שצעיר ממני רק בארבע שנים, וגילו בהחלט ניכר עליו. שמחתי לגאול אותו ממחשכי המחסן שבו הונח והתפורר, כי יש בו אוצר בלום, כאמור – לא רק של שנינות. 

מעניינים מאוד המכתבים שכתב מביקורו הראשון בארץ ישראל, ביקור ש"אין לו הד בשיריו והמקור היחיד לרשמיו הם רק מכתביו אלה לאשתו", כפי שנכתב בהקדמה לפרק. 

המכתבים הללו דומים לתצלומים של ישראל בשנת 1909, שמנציחים את מה שהמשורר בכישרונו הרב מיטיב כל כך לתאר:

"היום או מחר אנו נוסעים לפתח־תקוה, ומשם אל הגליל. אפשר, שנגמור את הנסיעה שלנו מהר יותר מכפי שדימינו. ממכרינו ראינו כמעט את כולם. את המכתב אני כותב עתה בבית האוירבוּכים. הם מרגישים את עצמם כאן יפה למדי. בכלל, מי שיש לו פרנסה בארץ־ישראל מרגיש את עצמו יפה. יש כאן חופש רב ויופי רב. כל שכן במושבות. כדאי היה לך לראות במוצאי השבת שעברה, בראשון לציון, כיצד כל המושבה, זקנים עם נערים, נשים וטף, יצאה במחול אמיתי בתוך המושבה, תחת שמי אדוני הכחולים. עיגול אנשים גדול, גדול ועליז, שהלך כל הזמן וגדל ורחב ועלז יותר ויותר, הסתובב שעות על שעות כרוח סערה מסביב למדורת אש מתלקחת, הסתובב מתוך שירה, ומדי פעם בפעם ניתק אחד — וקפץ מעל האש! זה היה יפה עד מאד! הקהל התלקח, התלהב, ואחר כך פנה ועבר מתוך ריקוד ושירה ויריות בכל המושבה, כשהוא מרקד ונכנס בדרכו אל כל הבתים, החצרות והמרפסות, מרקד ועולה על הגגות והגדרות. ארץ ושמים התלקחו באש וריקדו. כאן יודעים עדיין בני-אדם לשמוח קצת. ברחובות, למשל, התכנסו ביום הרביעי שעבר (בחול המועד של פסח) מכל המושבות, על פי רוב בני הנוער, אבל [ביניהם] גם קשישים, ל'חגיגה', שהתקינו שם זו השנה השניה. הקהל ערך תהלוכות עם דגלים, נגינה ושירה, על פני כל המושבה. אחר-כך עשו מעשי להטים (התעמלות, רכיבה, ריצה וכו') על־פני מגרש גדור מכל עבריו. מומנטים אחדים בחגיגה זו היו נהדרים. מוסינזון פתח את החגיגה תחת כיפת השמים בדרשה נאה. רובים ירו — וליהודים היתה שמחה וששון".

יריות שמחה? "פנטזייה"? ריקודים על הגגות? הייתכן? 

אמנם גם בתיאוריו מארץ ישראל אין ביאליק חוסך את שבט לשונו: "ראינו לפי שעה רק את המושבה גדרה. זוהי מושבה קטנה אך מאושרה. יקרה, עם איכרים טובים. איני יודע אם עוד עם אחד בעולם יש לו איכרים כאלה. שם יושב גם ייבין. הוא רואה את עצמו מאושר. הכול  קוראים פה אחד, שהם מאושרים"… אבל בדרך כלל דבריו מלאי התפעלות ויופי, אם כי, כך הוא כותב לה, הוא מתקשה להרשות לעצמו להרגיש משהו, שכן הוא מוקף כל הזמן בבני אדם ואז, כשאינו לבדו, הוא מודה, "אני מתבייש". 

הוא בהחלט ובפירוש ציוני: "יש לנו עכשיו בארץ ישראל לא רק דבר הנותן תקוה, אלא מקצת מן התקוה עצמה שנתקיימה," הוא כותב, ומוסיף, "ייכנס הרוח באביהם של היהודים שלנו, המרקיבים בתוך העיפוש ואינם באים לכאן בידיים ומוח ורכוש לשאוף אוויר צח. ייכנס הרוח באביהם עשר פעמים". 

את המכתב האחרון המופיע בספר כתב ביאליק יומיים לפני שהלך לעולמו בווינה ביולי 1934, בעקבות ניתוח שעבר. לפיכך המכתבים נפרשים על פני כמה עשרות שנים, ונכתבו בנסיבות שונות. נוגעים ללב במיוחד תיאוריו מנסיעתו האחרונה לפולין, בתחילת שנות ה-30. ביאליק קיווה למצוא שם קוראי עברית שיחתמו כמנויים על ספרי הוצאת דביר שהקים בארץ ישראל, ובכך יאפשרו לו להמשיך בעבודה ולהתפרנס ממנה. "סבורים הם שבקרב היהודית הפולנית לבדה, המונה שלושה מיליונים נפש, אפשר למצוא שלושת אלפים קונים תמידיים לספרים עבריים." אבל בערים השונות שביקר בהן בפולין גילה יהדות גוססת. כפי שאפשר להיווכח גם מקריאת הספר היומון ביידיש דאר מאָמנט (1939-1910) – אופן הצגת אירועי התקופה בפולין מעל דפי העיתון", הממסד הפולני הצר את צעדיהם של היהודים ונישל אותם מפרנסתם בכל דרך אפשרית, ואילו לארץ ישראל לא יכלו לעלות, כי הבריטים העניקו סרטיפיקטים במשורה.

משעשע וקצת מכאיב לקרוא את החלקים האישיים במכתביו של ביאליק. כך למשל הוא מזכיר פעם אחת פגישה אקראית לכאורה שהייתה לו עם אירה יאן. עורך הספר מציין בהערת שוליים במילה אחת "ציירת" וביאליק עצמו כותב ביובש, בסוגריים, "היא הזקינה עוד יותר". מי שמכיר וזוכר את הרכילות של אותם ימים, יודע שאירה יאן הייתה אהובתו של ביאליק, ואת שיר האהבה האולטימטיבי "הכניסיני תחת כנפך" כתב לה. אי אפשר כמובן לצפות לכך שיתייחס אל שמה באופן שונה במכתב לאשתו, אבל הבוגדנות שבהערה הקטנה הזאת צורמת בכל זאת. הרי יכול היה גם להימנע מאזכור שמה בפני מאניה, רעייתו החוקית… 

מרגיזות הטרוניות הרבות של ביאליק על כמה קשות לו הנסיעות הללו: הוא נופש בערים שונות ובמעיינות מרפא, פוגש אנשים, זוכה לתשואות שהוא דוחה אותן מעליו בשאט נפש וטוען שהן מוגזמות, או שהוא טוען כי "הקהל לא הבין אף מילה. על שונאי נסיון כזה! אני והקהל נפטרנו זה מזה בקוצר רוח", בשעה שבהערת השוליים נכתב: "על נאום זה מודיע 'העולם' גליון נ"ג משנת תרצ"א: 'ח.נ. ביאליק, שהשתתף בוועידה, נאם נאום גדול על המצב בציונות. נאומו עשה רושם גדול על כך הנוכחים'". האם זאת הצטנעות מזויפת שלו, או שבאמת תיאר תחושה של כישלון? מכל מקום, במכתבים אליה הוא לא מפסיק לקטר ולהתלונן. מתחשק כמעט לומר לו שאולי די כבר? כי בינינו, כל הסבל הזה שאתה מתאר נשמע די מופרך…

מעניינים מאוד תיאורי המחלוקת בין ז'בוטינסקי ווייצמן, כפי שביאליק מתאר אותה. על הראשון כותב ביאליק כי "חוץ מחסידיו הרביזיוניסטים אין איש מקבל את דבריו מתוך כובד ראש". על אנשיו של ז'בוטינסקי הוא כותב שהם "אנשים בלתי מרוצים ומרי נפש." ועל מנהיגם הוא כותב שהוא "בודאי אישיות, אף כי לא מדינאי ריאלי." הוא חוזה כי "הפועלים לא ילכו עם הרוויזיוניזם", כי "הם קשרו את גורלם במנהיגותו של וייצמן". על הפועלים כתב שהם "הסיעה הטובה, הרצינית, האחראית והישרה ביותר. המנהיגים שלהם הם המוכשרים והמעשיים ביותר. הם אולי היחידים הרואים דברים כהווייתם, משום שהציונות היא בשבילם עצם חייהם."

אלה דברים מעניינים ביותר, במיוחד בימים טרופים אלה שבין שתי מערכות בחירות, שחלים 88 שנים אחרי שנכתבו. כמעט מסחרר לחשוב על כל המהלכים ההיסטורים שהתחוללו באותן שנים – מלחמת העולם והשואה, הקמת המדינה, מלחמות ישראל השונות, והנה ויכוח כמעט דומה ממשיך להתנהל: מי באמת ציוני? מי רואה את המציאות נכוחה? מי מר נפש ומי לא ריאלי?

מכתביו של ביאליק נקטעים באחת. הוא הלך לעולמו ב-4 ביולי 1934, כלומר – החודש לפני 85 שנה. הספר מפתיע, כי לכאורה נשארים עוד עמודים רבים, אבל לפתע מגיע "תצלומו האחרון", ואחריו מובאים כל המכתבים שתורגמו מלשון המקור שבה נכתבו, כלומר ביידיש. וכאן עלינו לעצור. ההיסטוריה נעצרה לביאליק עם מותו, ולנו נותרה לא רק יצירתו, נותרו גם מכתביו. ועתה מעניין לקרוא את אלה ששלח לאירה יאן…