מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים – נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.

לעברית: ניצה בן ארי