אנחנו קוראים שיר. מה שאנחנו למעשה עושים אז, זה נוגעים בצמיחה הפנימית של מחבר השיר. אנחנו מקבלים ממנו אז את המיסתוריות של מה שהוא נגע בו. כמו שאם ניגע באדם מחושמל – גם אנחנו נתחשמל. הזרם עובר אלינו, עובר דרכנו. כך זה כאן.
וזהו שעליו רמברנדט מדבר. רק שהוא כאילו מבין את זה בצורה אחרת. איך?
רמברנדט הוא מאלה שהזרם הזה, זרם החשמל הזה, נתפש אצלו כיוזמה שבאה מן החוץ. שבאה מעבר לאדם. באה בכוונת המכוון. נקרא לזה – כיוזמה אלוהית. לפי תוכנית אלוהית. מבחינתו, אנחנו – כחומר ביד היוצר. והוא, היוצר, צר אותנו. או במילים אחרות: יותר זה, הוא אותו דינמו שממנו יותא זרם החשמל הזה. הזרם בו אתה חש כשאתה נוגע במסתוריות של הזולת, ואתה מתחשמל בה, ומעביר אותה הלאה. להיות ולפי רמברנדט, ודומיו, זה בא ממקור אלוהי – לכן לפי רמברנדט, כלומר לפי התמונות שלו, אין מקום לגאווה אנושית על פני הארץ. שום גאווה. שום שאלה של תחושת הישג אישי בשל כך, או בזכות זה. לא. רק ענווה בפני זה. וביטחון. כך זה מתבטא בתמונות שלו. ריאליות, ענווה, וביטחון.
ריאליות – שרואה את זה כעובדות, מוסרת את זה כעובדות. ביטחון – ביטחון בכך שזה קיים. שהחיים – ההמשכיות, ההתחדשות וכן הלאה וכן הלאה, דבר יציב וקיים.
עמליה כהנא כרמון, מתוך “קטע לבמה, בטעם הסגנון-הגדול”, (בתודה מיוחדת ליעל חבר).