באדיבות ארכיון אגודת הסופרים – גנזים
ובאדיבות לוקוס הוצאה לאור

יום שני, 18.6.1956

ליוסי שלום.

כל התבשילים שלי עכשו מעלים ניחוח על האש ובשעה זו דעתי נחה לכתֹב לך. ודעתי נחה גם משום שישנתי שעות אחדות אחר־הצהרים, וחשבתי שעוַלְתי עולה גדולה שלא הלכתי לשעורים, אולם אחר־כך נתברר ששני מרצים חסרו ואין בי עוון.

אתמול הגעתי עיפה ורצוצה אולם אחרי השעור של לאה גולדברג הלכתי בכל זאת לחפש את בריכת ממילה הנעלמת. בדרך ראיתי למרחוק שהברכה מלאה מים. משהתקרבתי התברר שיש שתי גדרות תיל בין השביל לבין הברכה ועל הגדר שלט האוסר את הכניסה ומאים בעונש על כל מפר חוק. המשכתי ללכת ומצאתי פרצה בגדר. נכנסתי בה כולי ואף כובע הקש שלי לא ניזוק. כשהתקרבתי לבריכה היה השדה כלו שומם ומעלה קוצים. את הגדר המקיפה את הברכה לא עברתי מפני שהיא גבוהה ושלמה. החילותי להקיף את הברכה ובכל מקום שעמדתי נדמה היה לי שבצד שכנגד אין גבול ליפי הברכה. התברר שבצד המערבי יש בה מדרגות, וממזרח יש חרשה נאה. כל חלק מן הדברים הללו היה כֹה מצודד, שעברתי את המקום לארכו ממש כתיר נוסע. כשגמרתי לסיר את התעלות והצנורות וכשסקרתי את הבריכה עד שָֹבְעָה ושערתי את עמקה ושערתי את תענוג הטבילה בה, לא ידעתי איך לצאת. המשכתי לעבֹר בכיוון ממילא והנה סמוך לגדר יוצא לעומתי איש בעל שיני כסף. שאלתי אותו באֹפן התמים ביותר איך יוצאים מכאן אף על פי שידעתי שאני צפויה לנזיפה (אם גם לא ראויה לכך). האיש השיב לי בשאלה: איך נכנסים לכאן? העמדתי פנים כמי שתעה בדרך ולאחר שלקחתי לקח על הסכנות הצפויות לנערה בשדה שומם (אפילו הוא בלב העיר ואפילו הוא באמצע היום) יצאתי לחפשי.

הבקר הארכתי בשנה והייתי עיפה כל היום עד לאחר שנת הצהרים.

ועכשיו בסוף המכתב אגלה לך מדוע הייתי כל־כך עיפה בהגיעי לירושלים — חשבתי עליך כל הדרך, והגעגועים סחטו אותי והוגיעו אותי.

לא אשכח להביא לך מחברות מן השכפול, ואתה אל תשכח להדפיס לי את הספור, ואם תרצה — לשלחו גם ל״דבר לילדים״. אמא הודיעה לי שהיא מסימת השבוע את ההקרנות, ותסע לגבע לשבת והיא מבקשת שנבוא. הקדמתי והודעתי לה שלא נוכל לבוא וכנגד זה בקשתי שתשאר היא בחיפה. נדמה לי שהיא תמלא את בקשתי.

ואנחנו נתראה בשבת ואז תהיה לי שמחה רבה.

שלך

דליה.

תל־אביב, יום שני, 20.8.1956