חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה…

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה.
הֶבְזֵק חַשְׁמַלִּי שֶׁנִּלְכַּד בִּשְׂעָרָהּ
אֵינֶנּוּ אִתוּת וְאֵינֶנּוּ רַמְזוֹר,
כִּי רַק שְׁתֵּי עֵינֶיהָ עַתָּה מְרַמְּזוֹת

עַל מָה שֶׁמֻּנָּח עַל שֻׁלְחָן הַמִּטְבָּח:
חֲבִיבָה הִשְׁאִירָה צַלַּחַת וּבָהּ
עוּגָה שֶׁלָּמְדָה מֵאִמָּהּ לְהָכִין:
זֵר קוּגְלוֹף שְׁמָרִים שֶׁשָׁזוּר כְּמוֹ פְּרָחִים,

עָטוּר רְסִיסִים נוֹצְצִים שֶׁל סֻכָּר
מָתוֹק שֶׁיַּתְסִיס אֶת נִבְכֵי הַבָּשָׂר
שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתָּשׁוּב עִם צֵידָהּ בְּיָדָהּ,
וּכְבָר מִתְרַחֶשֶׁת אוֹתָהּ רְעָדָה,

שֶׁל גוּף שֶׁנִּדְרַךְ עוֹד בְּטֶרֶם הֵחֵל
לִסְפּוֹג צִפִּיָּה אֶל עִנּוּג מִתְחַלְחֵל
הַבָּא כְּשֶׁנִּדְרָשׁ וּמֵאִיר אֶת עוֹרָהּ.
חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה,

שׁוֹלַחַת מַבָּט שֶׁנִּתַּז מִתּוֹכָהּ,
כְּמוֹ קֶרֶס נָעוּץ בְּקָצֶה שֶׁל חַכָּה.
הַלַּיְלָה בָּטוּחַ תָּדוּג לָהּ שָׁלָל,
הֲרֵי רַק עַתָּה הוּא הִתְחִיל, וּבִכְלָל,

כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ מִיָּד יְבַקֵּשׁ
לָדַעַת אֶת טַעַם הַתֹּם וְהָאֵשׁ
שֶׁל טֶרֶף חוֹמֵד: גַּם דַּיָּג, גַּם תְּמָנוּן.
כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ יֵדַע מָה טָמוּן

בְּתוֹך הַתְּנוּעוֹת הָרַכּוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת,
הִיא נָעָה כְּמוֹ מִי שֶׁחַיֶּבֶת לִרְקֹד,
כְּמוֹ זְרוֹעַ שְׁלוּחָה, מְגַשֶּׁשֶׁת בַּיֳָּם,
נוֹגַעַת לְרֶגַע בְּמָה שֶׁקַּיָּם

מִחוּץ לְעוֹרָהּ שֶׁנָחוּץ לוֹ חִכּוּךְ.
שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כָּךְ נִדְמֶה, מָחֲקוּ
אֶת מָה שֶׁנִרְאָה כֹּה מוּבָן מֵאֵלָיו:
הָאֹשֶׁר שֶׁפַּעַם נִסְבָּא וְנִטְרַף,

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנִיקוֹס פָּקַח אֶת עֵינָיו,
כְּשֶׁנִיקוֹס, עֵירֹם וּפָרוּעַ, יָשַׁב
לְיַד הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח וּפִטֵּם
אֶת פִּיהָ בְּקוּגְלוֹף מָתוֹק שֶׁמִּתֵּן

שְׁקָרִים נוֹשָׁנִים, הוֹנָאָה בְּלִי תַכְלִית.
הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא תוּכָל לְהָגִיד
לַגֶּבֶר שֶׁרַק בִּגְלָלוֹ הִיא נֻתְּקָה
מִכָּל עֲתִידָה, וְהִגִּיעָה לְכָאן,

לַכְּרַךְ הָאָפֵל הַהוֹמֶה וְהָרֵיק,
שֶׁמָה שֶׁעוֹלֵל לָהּ כְּבָר לֹא יִמָּחֵק,
אָז נִיקוֹס הוֹפִיעַ פְּתְאֹם בַּזִּירָה
וְנִיקוֹס אָחַז וְרָקַד וְזָרַח,

וְנִיקוֹס תוֹפֵף עַל עוֹרוֹת מְתוּחִים,
בְּקֶצֶב פּוֹעֵם שֶׁיָדַע לְהָכִיל
בֻּלְמוּס, הִתְלַקְחוּת וְכָל מָה שֶׁקָבַר
אֶת זֵכֶר הָאִישׁ שֶׁהָרְתָה לוֹ עֻבָּר.

חֲבִיבָה עַתָּה בַּמֶּרְכָּז הַזִּירָה,
בְּכֹחַ שׁוֹכַחַת אֶת נִיקוֹס כִּי רַע
לָתוּר אַחֲרֵי הַצְּלָלִים שֶׁאֵינָם.
הָאוֹר מְרַצֵד עַל פָּנֶיהָ וְגַם

צוֹבֵע אוֹתַם בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב.
עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת, אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא!
בְּעוֹד שְׁעָתַיִם חֲבִיבָה תֵּדּע:
עוֹד קוּגְלוֹף שָׁלֵם הִיא תֹאכַל לְבַדָּהּ.


עופרה עופר אורן ©

2 תגובות על ״חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה…״

  1. בקריאה שניה התחברתי והבנתי. תחילה השמרנות שבי התקשתה מול המבנה הזה של קישור בין בתים כשהשורה האחרונה של הבית היא כבר ההתחלה של זה הבא אחריו – אני חושבת שהצלחת להעביר את הרגש והשורה על הקוגלוף שתאכל לבדה – היא שורה מנצחת לעוד תבוסה כואבת

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s