את הקסם הנסוך על פני הספר צלו של בלדור קשה להביע במילים של חול. מדובר לכאורה בפרוזה, אבל היא כל כך יוצאת דופן וכל כך מופלאה, עד שאפשר רק לנסות ולהסביר את יופייה.
"בערבות איסלנד הקפואות צייד יוצא בעקבות שועלה נדירה. במקביל, לא הרחק מביתו של אותו צייד מתה אישה צעירה בביתו של בוטנאי מתבודד, שהציל אותה מספינה טרופה," נכתב על גבו של הספר. התיאור מדויק, כמובן, אבל הוא מעלה על דעתי סיכום אפשרי לפסוקים הראשונים של ספר בראשית נוסח – "בהתחלה היה בלגן גדול…" וכן הלאה… (או את "שירת רם לעם ישראל, לשון השירה בעברית בת ימינו", כאן קישור לדף המשעשע מאוד, בפייסבוק).
לא, יופי פיוטי לא יכול למצוא ביטוי נכון בשפת היומיום. רק המקור השירי, בדיוק כפי שהוא כתוב, ראוי ומביע.
לכן אסתפק הפעם בעיקר בכמה ציטוטים קצרים מתוך הספר:
"הוא המתין זמן ממושך בטרם נתן לנשק להישמט. השועלה כבר לא תחמוק ממנו. השלג הסתיר את הקרקע עד למרגלות הקרחון, לא נותרה פיסה חשופה, והשועלה רשמה את קורות מסעה במישור המושלג בעת התרחשותם."
"אור היום הלך ונגוז. באולמות השמימיים כבר שררה אפלולית, ואחיות הזוהר הצפוני יכלו לצאת במחול הצעיפים המרהיב שלהן. בגוונים מכשפים הן ריחפו בקלילות ובחיוניות על פני רחבת הרקיע, עוטות שמלות זהובות מרפרפות ועדויות מחרוזות פניים משתלשלות, שהתנודדו אנה ואנה לקצב תנועותיהן העולצות. מופע מפעים זה בהיר ביותר מיד לאחר שקיעת החמה. אז יורד המסך; הליל נוטל את השלטון".
"לאחר זמן ממושך הבחין בשועלה באותו מקום כמקודם. היא נראתה קטנה יותר וכל תנועותיה העידו על שימת לב, זהירות ופיקחות יוצאות מן הכלל. התנהגותה כעת הייתה אחרת – והיא לא השמיעה קול."
"…והדמעות זלגו מעיניו ומאפו, והגוף המעוות רעד בכיסא כעלה נידף ברוח הסתיו שאינו יודע אם ינשור ארצה מהענף שטיפח אותו כל הקיץ או ייוותר שם עוד – ויקמול".
"אי אפשר לקיים תפילות בבית האל מוקף המים בטרם תגמע החצר די מחלב ההרים הרב והוא יגיע רק עד לגובה קרסוליה של עלמה". איזה ביטוי מופלא, מפתיע ויפהפה: "חלב ההרים", כדי לתאר את מי השטפונות הזורמים…
"ואז השיבה הפסגה לירייה", כותב שון כשהוא מתאר התחלה של התדרדרות שלגים שהחלה בעקבות, כנראה – בגלל, ירי של צייד.
גם הומור יש בסיפור: "מצבו של הכומר לא היה טוב, אבל הדבר לא הטריד אותו, שכן היה חסר הכרה"…
"ביום החמישי החל הכומר שמתחת לקרחון לחשוש שדעתו תיטרף עליו, ועל כן עשה את הדבר הטבעי ביותר לאיסלנדי במצוקה: דקלום חרוזים, ציטוט שירים ופואמות, זמרה בקול רם וברור, וכשכל זה לא עוזר – שירת מזמורים. זוהי תרופה עתיקה ובדוקה נגד אובדן השפיות."
אני מקווה שהציטוטים הללו מביעים משהו מיופייה של הנובלה. למעשה, יכולתי לצטט כאן בשמחה רבה את כולה. אין בה אף עמוד, פסקה או שורה שלא מעוררים רצון לסמן, לקרוא שוב ובעיקר – לשתף בהתלהבות!
עוד אוסיף כי תחילתה של הנובלה הזכירה לי מאוד את הסיפור "להדליק מדורה" של ג'ק לונדון: הקור, המאבק בין האדם וכוחות הטבע, החיה העדה למאבק (אצל לונדון – הכלב, בסיפור שלפנינו – השועלה, שהיא יותר מסתם עדה). אבל יש הבדל. צילו של בלדור הולך ומתפתח, חורג אל מעבר לשלג ולקור, יש בו סיפור רב ממדים, דמויות, וגם עלילה מעניינת ורבת תהפוכות.
יש לציין גם את התרגום הנפלא מאיסלנדית, פרי עמלו של משה ארלנדור אוקון. אין ספק שהעברית היפהפייה, הגמישה והאמיצה, תורמת רבות לחוויה. הנה שתי דוגמאות:
"וגם האיש לא מש.
החל לרדת שלג.
ירד שלג."
המתרגם השכיל לבחור במילה "מש" במקום "נע" או "זז", והיא הרי הנכונה ביותר, כשהיא מצטלצלת בקצב שירי עם "איש" ועם "שלג".
"צללית ראש אדם מופיעה בזגוגית הכְּפורה של חלון הסלון" הוא כותב ביצירתיות נהדרת. כמה מרהיב! "זגוגית כפורה" במקום זגוגית מכוסה בכפור!
נפלא להיווכח ש-130 עמודים יכולים להכיל כל כך הרבה יופי. כדאי, כדאי, לקרוא!
בוקר טוב לך עופרה
הקטע עם השועלה כל כך הזכיר לי שיר שלמדתי בילדותי הרחוקה בתוניס. השיר מתאר מרדף ציידים אחר זאבה שפועלת עד רגעיה האחרונים להציל את גוריה. "מות הזאב" של אלפרד דה ויני, סופר ומשורר צרפתי. הוא נלחם להגנת החיות , נגד אכזריותו של הצייד.
מעניין. תודה. "צילו של בלדור" נטול לקח או אמירה מגמתית. כולו יופי רב רבדים.
תודה לך, עופרה, על המלים החמות והשבחים לתרגומי. אכן, עמל רב הושקע כאן, אבל הפרות נאים. משה ארלנדור
מחכה לתרגם הבא שלך!