ויז’יקובסקי הפגין חושים חדים במיוחד. כשהגרמנים ראו חציר מעוך ברפת הוא הסביר שהוא ישן שם כי הדירה שלהם צפופה מדי. כשהם רצו להצית את החציר כדי לאמת את דבריו התחנן בפניהם שלא יעשו זאת, כי האש תתפשט לכל המשק שלו.
“אני לא יודעת מי ייעץ לי לעשות דבר כזה, כי בעצמי לא הייתי כזו חכמה,” אומרת ויז’יקובסקה, “אבל מדי יום שפכתי נפט מסביב לדיר. הגרמנים חיפשו אותם עם כלבים, וכלב מאבד את חוש הריח כשיש נפט. אדון אלוהים עזר להם והוא עדיין עוזר, שהרי ארבעה מהם חיים עד היום.”
“כשהז’נדרמים הגיעו,” מספרת לאה קוברן, “היינו כולנו מוכנים להתאבד, כבר הכנו מראש תערים כדי לחתוך לעצמנו את הוורידים. כשהם הסתלקו היינו משוכנעים שהמארחים שלנו יורו לנו לעזוב, כי בפעם הבאה כבר לא יתמזל מזלם. ויז’יקובסקי דפק אצלנו, הוא חיבק את בעלי ואמר: ‘יקיריי, אם מצאו אתכם, אז מעכשיו בטוח שלא ימצאו אתכם ואתם תשרדו כאן אצלנו עד סוף המלחמה.”
ויז’יקובסקה הצילה לא רק שבעה יהודים, אלא גם גרמני אחד.
“מתישהו אחד מהז’נדרמים שגר מולנו נשאר לבדו. הוא שכב מסכן על הרצפה ונאנק מכאבים. נתתי לו סודה עם חומץ, כמו שאנחנו תמיד התרפאנו, אבל לו זה לא עזר. הלכתי ליהודים שלי בדיר כדי לשאול איך לומר בגרמנית ‘החבר שלכם חולה’. רתמתי את העגלה, נסעתי למפקדה שלהם ואמרתי ‘קמראד קראנק.'” למרבה המזל איש בז’נדרמריה לא העלה בדעתו שוויז’יקובסקה לא דיברה אתם בגרמנית רצוצה אלא פשוט ביידיש.”
Anna Bikont My z Jedwanego
מפולנית: עלי הלפרן
