"כל אחד מאתנו חייב לקרוא את זה," אמרה לי החברה שהמליצה על ספרה האוטוביוגרפי של אייאן חירסי עלי. קראתי אותו והסכמתי אתה. אמנם הספר הגיע לידי באיחור של עשר שנים – הוא ראה אור בעברית ב-2008 – אבל נראה כי המסר שחירסי עלי מבקשת להעביר בו רק נעשה רלוונטי ונוקב עוד יותר מכפי שהיה כשהתפרסם לראשונה, ב-2006. אכן, מדובר בספר שחובה על כל אחד מאתנו לקרוא, גם אם (ואולי דווקא משום ש) הדברים מפתיעים, מחרידים ומעוררים מחשבות.

לפני הכול, סיפורה האישי של אייאן חירסי עלי מרתק כשלעצמו. מדובר בילידת סומליה שהגיעה להולנד בשנות העשרים לחייה, אחרי שהחליטה להימלט מפני המפגש עם גבר יליד סומליה שחי בקנדה. העובדה שלא הכירה אותו לא מנעה מאביה לאלץ אותה להינשא לאיש, שאותו פגשה רק פעם אחת וגם אז נרתעה מפניו. בהולנד הצליחה לזכות במעמד של פליטה ומבקשת מקלט. בנחישות מופלאה למדה הולנדית ורכשה השכלה. היה חשוב לה ללמוד מדע המדינה כדי להבין איך נוצרת חברה מתוקנת כמו זאת שמצאה בהולנד, ומה לא פועל נכון בחברות שבתוכן גדלה. תוך זמן לא רב, שנים אחדות, היא החלה את דרכה כפעילה חברתית ופוליטית ולבסוף נבחרה לפרלמנט ההולנדי. ב-2005 כלל אותה השבועון "טיים" ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

לכל ההישגים המופלגים הללו הגיעה ממש בניגוד לכל מה שהיה צפוי לה, שכן בתחילת חייה הייתה בסך הכול ילדה ממשפחה דלת אמצעים שסבתה כפתה עליה מילה, אביה נטש אותה ואת אחותה, ואמה הייתה אישה מיוסרת, חמת מזג, תלותית ואומללה. "בעיני אמנו, נערה צעירה ולא נשואה העובדת במשרד כמוה כזונה," היא מספרת ומוסיפה: "סבתא תמכה בה לגמרי. 'כסף שהרוויחה אישה מעולם לא העשיר אף אחד,'" נהגה לומר. אמה וסבתה היו נשים שאותן לא היה אפשר לגאול. אבל אייאן חירסי עלי הייתה שונה. היא שאפה להיות עצמאית ועצמאות תלויה קודם כול ביכולתו של אדם להתפרנס בכוחות עצמו. אכן, היא הצליחה, ולא רק בכך. סיפור חייה אמנם מרתק, אבל לא הוא עיקרו של הספר.

אייאן חירסי עלי מספרת על הדרך שעברה מילדה מוסלמית אדוקה למה שהיא עצמה מכנה "כופרת": אישה צעירה ומודרנית שאינה מאמינה עוד באסלאם ובתורה שהוא מפיץ. "אם אלוהים רב חסד, מדוע המוסלמים חייבים להתרחק מהלא-מוסלמים ואפילו לתקוף אותם, כדי לכונן מדינה המיוסדת על משפטו של אללה?" היא תוהה, וגם – "אם הוא צודק, מדוע הנשים מקופחות כל כך?"

דרכה אל ההשכלה החלה בהעשרה הרגשית והנפשית שהעניקה לה קריאה רבה של יצירות ספרות: "כקוראה, יכולתי להיכנס לנעליו של אחר ולחיות דרך הרפתקאותיו, לשאול את אישיותו ולעשות בחירות שלא היו לי בביתי". כמה מרגש להיווכח בעוצמתה של הספרות וביכולתה להטביע חותם עמוק כל כך!

אבל גם זה לא העיקר. לבו של הספר, עיקר העיקרים שלו, הוא לא בהתפקחות האישית של מישהי שהיא מעין חוזרת-בשאלה מוסלמית, אלא במסקנות מרחיקות הלכת שחירסי עלי מגיעה אליהן בנוגע לאסלאם, להגירה ההמונית של מוסלמים אל הארצות המערב, ולתוכניות האופרטיביות המפורטות שלה, שאמורות להתמודד עם בעיה שאנשים נאורים במערב מסרבים להבחין בה או להכיר בקיומה.

חירסי עלי הייתה כאמור בתחילת חייה, עד שהגיעה להולנד ובעצם עוד זמן מה אחרי כן, מוסלמית אדוקה ומסורה מאוד. אבל כמי שהגיעה משם, מלב האסלאם – במשך חלק גדול מהשנים המעצבות של חייה היא גרה בערב הסעודית עם אמה ואחותה – אין מי שיודעת להעיד כמוה ממקור ראשון על הפנטיות הרצחנית האינהרטית הצפונה בו. חירסי עלי מתקוממת נגד אותה פנטיות, ובעקבות זאת כופרת בתפיסה שלפיה יש לאפשר למהגרים המוסלמים, בסגנון הפוליטיקלי קורקט האירופי, לשמר את "תרבותם", המתאפיינת לא רק ברצחנות, אלא גם בגזענות (במיוחד, כך היא מתארת שוב ושוב, גזענות ושנאה עמוקה המופנית כלפי יהודים, גם במקומות שאין בהם כלל יהודים!). האסלאם, לדבריה, דוגל במפגיע באי שוויון מוחלט לנשים. כל הזכויות שייכות רק לגברים. נשים חייבות לציית, להיאנס בלי למחות, להיות כנועות, תלויות, חסרות אונים, להסכין עם כל האלימות והדיכוי ולוותר על אושרן בעולם הזה, לטובת הבטחה שבעולם הבא יזכו לפיצוי. היא מתנגדת גם למה שהיא מכנה "היהירות" של הפליטים שמתנשאים מעל הלבנים, יוצרים בלבם "פנטזיה שהם כסומלים יודעים הכול יותר טוב מן הלבנים הנחותים" ועם זאת מאשימים את הלבנים בגזענות.

חירסי עלי מתפעלת מדרכם של ההולנדים להתמודד עם קשיים – לדוגמה, עם שיטפונות שפקדו אותם – לא בתפילות, כנהוג בארצה, אלא בתביעות כלפי הממשלה, למשל – שתדאג לתחזוקה נאותה של הסכרים. היא מתרשמת ממאמציהם לחנך את ילדיהם כך שילמדו לנהל סכסוכים במשא ומתן לא אלים, בניגוד לנהוג בארצה, ששם מעודדים אלימות, ומלמדים את הילדים להיעזר תמיד בכוח הזרוע.

ועם זאת, כך היא סבורה, ההולנדים הנדיבים, שמוכנים לתרום כספים לארגוני סעד בנילאומיים, מתעלמים בשם הסובלנות שלהם ובשם מה שהם מכנים
"הרב תרבותיות" שהיא בעיניה שקרית ומטעה "מהסבל האילם של נשים וילדים בחצר האחורית שלהם". חירסי עלי סבורה כי החברה הקולטת חייבת לתבוע מהמהגרים להשתלב בה ולאמץ את ערכיה, שמא יטביעו אותה בנורמות הפסולות שלהם. היא דוחה את הנטייה של החברה המערבית להבין יותר מדי את הנורמות הפסולות הללו ולהשלים אתן. "כל דבר שנכתב בעיתונים היה 'כן, אבל': כן, זה נורא להרוג אנשים, אבל," היא מצטטת את העמדה ה"נאורה" מדי. (למרבה הזוועה הביטוי הזה "כן, אבל…" זכור היטב ממשפט אייכמן, שנהג להשיב כך תכופות!). והיא מוסיפה תובנה מרתקת: "ידעתי שאפריקה היא היבשת הענייה ביותר, והעוני לא גורם לטרור; בני אדם עניים באמת לא יכולים אלא לדאוג לארוחתם הבאה."

בחייה שלה הוכיחה חירסי עלי שאישה יכולה להתעלות מעל הכפייה, לנוס מפני העתיד העלוב הצפוי לה, ולעצב את חייה על פי רצונה. אבל לא כל הנשים ניחנו בכישרונות המיוחדים שלה, באופייה המיוחד, באינטלקט המבריק שלה. לפיכך כשכיהנה כחברת הפרלמנט ההולנדי החליטה להקדיש את מרצה ואת פועלה למען נשים מבקשות מקלט, שאפילו הן לא מבינות מפני מה עליהן לברוח, וכיצד. כך למשל תבעה לאסוף בהולנד סטטיסטיקות על נשים מוסלמיות שגברים בני משפחתן רוצחים אותן. הנתונים הדהימו גם את מי שדגלו במה שנחשב לכאורה כ"סובלנות כלפי תרבויות אחרות", שהיא בעצם, כך חירסי עלי מדגישה, אינה אלא גזענות סמויה. מה פתאום משלימים אנשים נאורים עם התעללות בנשים? רק מכיוון שהן מוסלמיות? האם היו מוכנים לקבל התנהגויות כאלה בקרב בני ארצם?

חירסי עלי מתנגדת לעמדה המתנצלת של המערב. אחרי הפיגוע המחריד של 11/9 היא הזעזעה מדבריו של פוליטיקאי עמית שדן לכף חובה את מי שראו בפיגוע אקט איסלמיסטי, שכן לה ברור לגמרי שהוא אכן כזה! דבריו של בן לאדן לא הפתיעו אותה. היא שמעה דומים להם מילדות. "הוא מפיץ תרבות אכזרית, לא סובלנית, מקובעת בשליטה בנשים ונוקשה במלחמה." והרי מוסלמים כה רבים מבקשים להגר אל ארצות המערב. מדוע? כי ערכי הדמוקרטיה, החינוך והשוויון יוצרים חברה מתוקנת ונוחה. אבל אז מנסים אותם מהגרים מוסלמים להכפיף את החברה המארחת לאותם חוקים אלימים שמפניהם הם עצמם נסו ושהחברות שיצרו קורסות בגללם.

חירסי עלי מסתכנת כמובן בתיוגה כימנית. היא מתקוממת נגד התיוג. יש לדעתה לבחון חברה "על פי שלושה דברים: חופש פוליטי, חינוך ומעמד האישה." בהיעדרם אי אפשר לדבר על ימין או שמאל, אלא על חברה לא מתוקנת ולא הוגנת. "כשאמרתי שמצבן של נשים מוסלמיות חייב להשתנות – להשתנות עכשיו – אמרו לי תמיד להמתין, או שכינו אותי ימנית," היא כותבת, ומגנה את התביעה לגלות רגישות ולכבד את "תרבות המהגרים" ואת ה"רלטיביזם המוסרי" המנחה את התביעה הזאת, לא! היא זועקת, לא מדובר כאן בערכים שיש לכבד אותם!

אייאן חירסי עלי זועמת כשמצדיקים פנטיות דתית רצחנית. למשל, כשפרצו מהומות בניגריה כי עיתונאית צעירה כתבה על הנביא מוחמד שהוא עצמו היה מן הסתם בוחר לעצמו אישה מבין המועמדות לתואר מלכת היופי (ובכך ניסתה לחשוף את צביעותם של המתנגדים המוסלמים לתחרות), היו מי שגינו את העיתונאית "במקום להאשים באלימות את הגברים שהציתו בתים ורצחו בני אדם".

היא סבורה כי מוסלמים חייבים להרחיק את עצמם מהפרקטיקות הטרוריסטיות הפוליטיות. דבריה מהדהדים שוב בקול חזק בעקבות אירוע הטרור הרצחני שהתרחש לאחרונה בסרי לנקה. כשהיא קוראת לרפורמה של האסאלם, ראוי להקשיב לדבריה.

אייאן חירסי עלי היא אישה אמיצה מאוד. חרף הסכנה הברורה והגלויה היא לא היססה לומר בטלוויזיה כי הנביא מוחמד היה פדופיל (לשם כך היא מתארת סיפור מהקוראן: כיצד אנס בת משפחה, ילדה בת שש!). תיאור האיומים המתמשכים על חייה מזעזע, כמו גם הסיפור הפותח את הספר: תיאור רציחתו של במאי קולנוע הולנדי, תיאו ואן גוך, בידי קנאי מוסלמי, במחאה על סרט שיצר ביחד אתה. לא נראה שהאיומים וההפחדות יצליחו להשתיק אותה או לבלום את המאבק שהיא מנהלת.

מאחר שבעשר השנים האחרונות גברה מאוד תופעת ההגירה לאירופה ולארצות הברית, נראה שראוי וכדאי להקשיב לדבריה של האישה הנועזת והחכמה הזאת.

דומני כי אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, כאן ואולי באתר סימניה, כיד שנייה, כאן. כופרת הופיע במשך שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, אך למרבה הצער באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit אינו מופיע. אפשר כמובן להוריד אותו לקינדל, באנגלית, כאן. הוא מרתק!

Ayaan Hirst Ali INFIDEL
לעברית: טליה שלו