הוא היה ניצול שואה. "בוגר אושוויץ", נהג לכנות את עצמו בהומור שחור. והיה גם, על פי העובדות, אבא שלי. אם כי אני מתקשה לכנות אותו כך.
אין לדעת מה היה קורה אלמלא הגיע לאושוויץ כנער. האם בכל מקרה היה נעשה טיס בחיל האוויר, מפקד טייסת, קברניט באל על, נספח אווירי באנגליה, אבל גם גבר שפגע מינית בנשים בנות כל הגילים – זרות וקרובות, ילדות, נערות, נשים צעירות וזקנות, בנות משפחה ומכרות מזדמנות, וגם בי, בתו?
האם יש לתלות את התנהגותו הבזויה במה שקרה לו, בשואה? לשאלה הזאת אני משיבה תמיד: הרי ויקטור פראנקל וגם פרימו לוי היו שם.
כל השנים חמלתי עליו, על היתום שניצל, עד שלא יכולתי עוד, האמת על עצמי ועל חיי גאתה וסיפרתי עליה, לי וליקיריי, ואחרי כן – לעולם.
ביום השואה בשנת 1998, שנת היובל למדינה, הוא זכה להימנות עם משיאי המשואה. לא חלקתי אתו אז את הכבוד הגדול ולא נכחתי בטקס. שם התחילה ההכרה שלי בצורך הקיומי להשתחרר ממנו וגם מהפיצול שבי, מהניתוק שלי מעצמי ומחיי האמיתיים. נדרשו עוד כמה שנים עד שלמדתי להבין את מה שידעתי.
הוא ראה בעצמו הומניסט. אני ראיתי את מי שחולל בנפשי שמות שאין להן תקנה. גם אם הצלחתי, אחרי תלאות רבות, למצוא את המקום הנכון לי, ואת אושרי.
אחת הדרכים שאפשרו לי לשקם את חיי הייתה – כתיבת הרומן שירה והירושימה, ואחריו את הרומן יופי לי, יופי לי ששניהם זכו לבית מכיל ומבין (וגם לביקורות משבחות ולתגובות חמות של הקוראים) בידיעות ספרים, אצל עליזה ציגלר.
* * *
עופרה עופר אורן, מתוך הספר יופי לי, יופי לי שראה אור ב-2006 בידיעות ספרים, סדרת פרוזה, בעריכת שי צור ועליזה ציגלר
עופרה
תודה עבור האי מיילים שלך, הם מעולים, מאתגרים לפעמים אך בדרך כלל גורמים לי הנאה רבה.
אתמול היה יום השואה ולראשונה הוא היה יום קשה, יום בו חשבתי על אבי ועל אמי והבנתי אולי לראשונה כמה קשים היו חייהם.
חשבתי על דוד שלא הכרתי שהיה ילד בן 15 כשצעד בצעדת המוות של חלם יחד עם אמו הזקנה והוא מלא כעס על אבי שסירב לקחת אותו ויחד לחצות את הגבול לרוסיה.
אני גרה בלונדון ואני אשה זקנה בת 74 והיום הרגשתי צורך לכתוב לך, אולי לא אשלח את המייל הזה בכלל, אחליט לקראת הסוף כי הכתיבה עצמה מועילה ולפעמים אין צורך לשלוח מייל.
הכתיבה שלך היום ריגשה אותי.
יפה
Sent from my iPad
>
תודה רבה, יפה! חשוב כל כך לקבל תגובה כמו זאת שלך.