יורגוס לנטימוס, סרט הקולנוע "המועדפת": האם אמירת אמת-פוגעת היא אות לאהבה?

נעים להמליץ על הסרט "המועדפת", אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). "המועדפת" היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. "הפליאה", שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

מקור כוחה העיקרי של שרה צ'רצ'יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג'ון ושרה צ'רצ'יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ'רצ'יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ'רצ'יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק"ו.

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ'רצ'יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים "המועדפת" צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה"מהודר" של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, "כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה."[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ'רצ'יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ'רצ'יל: "מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך."[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה "fuck me" או "cunt" (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה "זונה"…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה "הפסיד" אותה במשחק קלפים, ומצליחה "להסתדר" בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או "קרבות התפוזים" שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ'רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ'רצ'יל).

[2] שם

2 thoughts on “יורגוס לנטימוס, סרט הקולנוע "המועדפת": האם אמירת אמת-פוגעת היא אות לאהבה?”

  1. לא אהבתי את הסרט. נכון, משחק מופלא, תלבושות מדהימות, תפאורה מדהימה -אבל מציג את הנשים באור נורא

השאר תגובה