שלושים וחמש שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה סיפורו של צוויג "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה", בתרגום לעברית מאת צבי ארד, בהוצאת זמורה ביתן. אז נכלל בספר לילה מופלא, שהיו בו סיפורים נוספים, ביניהם משחק המלכים, שבמרכזו – משחק השחמט.
לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.
לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.
מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.
כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.
ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".
השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".
"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).
שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).
"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".
אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.
לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.
יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.
האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.
"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.
הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".
לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).
לא ראוי ל״קלקל״ את הנאת הקוראים מן הספר עקב הפלפול על הא ודא. שכל אחד יחליט ממה הוא נהנה ואין צורך לבטל או להמעיט בערכם של דברים ותרגומים. בקיצור התכתבתם יותר מידי עד לזרא. אני אישית דוקא נהנה מרעיונותיו והתרגומים של ספרי קפקא למרות שהשפה לעתים ארכאית.
קפקא?
לפעמים התרגומים החדשים פוגמים מאוד, לטעמי, במקור (אני באופן אישי דווקא כן אוהב את התרגומים הישנים לקפקא, ולא אוהב את החדשים). גם צבי ארד לפעמים הצטיין, ולעיתים קצת פחות.
אבל במקרה הספציפי הזה אני חושב שמגיעות מחמאות רבות להראל קין שתרגם יפה מאוד את צוויג (וגם את "רדיו בנימין" האהוב עלי מאוד של וולטר בנימין). וכל הכבוד ל"תשע נשמות" שלקחו את צוויג כפרויקט ארוך טווח ועתיר-כותרים.
מסכימה אתך מאוד!
קראתי בעניין את האתר שלך. ומודה לך. כי בדיוק ספרה לי חברה בהתלהבות על הקטע בספר 24 שעות בחייה של אשה ובו תאור רבגוני של ידיים במשחק הרולטה . בקשתי שתצלם ותשלח לי את הקטעים הללו. אבל הקטע לא סחף אותי כלל. הודעתי לה שהתרגום חלש ולוקה בחוסר ברק. ונראה לי לא מקצועי. ולא משקף את הכתיבה הווירטואוזית וגבוהה של צוויג. [אינני דוברת גרמנית] שפה דיבורית וצוויג לא הולכים ביחד. סורי. שאלתי מי המתרגם ? אמרה לי הראל קין. מעולם לא שמעתי עליו. הבאתי לה כדוגמא את צבי ארד – מתרגם מופתי של סופרי מופת . והנה את כותבת שצבי ארד אמנם תרגם את הספר בשנות ה-70. בזכותך אני מתכוונת לקרוא את הספר בתרגומו של צבי ארד .אינני מקבלת את הגישה התרגומית החדשה, שמוותרת על הגבהה, ו”מנגישה” את המקור לקורא. ומרדדת את המקור לשפה דבורית. אותי זה משעמם. לי אין עניין לקרוא ספר שנטוע במאה -19 בשפה דיבורית. בעיניי זה טרחני. השפה היא גם אמנות. ועל המתרגם לשקף את האמנות הזאת. ספרות איננה פטפוט. ולא סמול טוק. [שיחה טפלה. כמה יפה!] למה צריך לצמצם את המרחק בין הקורא למקור? באיזה אופן? לעברית יש רבדים. ומוצדק להשתמש בהם . אני גם לא אוהבת את תרגומי מחזות שייקספיר לשפה דיבורית. זה לפרוק את שייקספיר מנשקו, השפה בכל הדרה. לכן קצת התקוממתי כשציינת במינוריות נייטרלית שתרגומו של צבי ארד הוא טוב לא פחות,מתרגומו של הראל קין הטוב בהחלט. אני קראתי בין השורות שלך שלדעתך תרגומו של צבי ארד הרבה יותר טוב משל הראל קין. רק לא היה לך נעים לומר זאת ברייש גלי. אין ספק שצבי ארד עולה בהרבה על הראל קין. ואותו אקח בספריה ואקרא. בלי קשר נהניתי לקרוא את האתר שלך. ואשמח אם תחזירי לי תשובה לאימייל ואת דעתך האמיתית שלא נעים לפרסמה.
שלום חוה. בעניין סמול טוק: כמו שכבר הוסבר פה, כך כתב צוויג במקור הגרמני, באנגלית. רק משום כך בחרתי לכתוב סמול טוק גם בעברית. לא היה עולה בדעתי במצב אחר. ואת מוזמנת לקרוא בתרגומיי לעוד שש נובלות אחרות של שטפן צוויג, שזכו לשבחים רבים ולאהבת הקוראים, אולי תשני את דעתך.
אני מאוד נהנית מהתרגומים שלך!
להראל המתרגם שלום. תודה על תגובתך. מתנצלת על התוקפנות בתגובתי . בתום לב . אינני מרבה ולמעשה כלל לא , להשתמש במדיה הזו של בלוגים ותגובות להם. ולא שערתי שתקרא את תגובתי. כי אחרת הייתי מעדנת אותה. בכל מקרה אשמח מאד לשנות את דעתי , תוכל בבקשה לומר לי את שמות הנובלות של צוויג שתרגמת? אשמח לקרוא. שוב מתנצלת מעומק הלב. כתבתי בוטה מדי. כ"כ הוצאת תשע נשמות בבעלות אוריאל קון היא הוצאה רצינית ומקצועית . מה שמעניק לך נקודות חיוביות, אם אתה עובד עבורה.
חוה שלום, תודה רבה על דברייך המפורטים והמנומקים. אני מקווה שראית את תגובתו של הראל קין שהקדים להשיב לך לפני. אני חייבת להודות שלא עם כל דברייך אני מסכימה. אתך בעניין שאין צורך "להנגיש" ספרות ולהוריד את רמת השפה, אבל… בואי לא נשכח ששייקספיר המופלא בסך הכול כתב לקהל שהבין כל מילה. שייקספיר היה איש תיאטרון, והקהל שלו נהג לזרוק קליפות של תפוזים על השחקנים, אם לא השביעו את רצונו. האנגלית שנראית לנו כיום מרוממת ומפוארת בעצם הייתה שפה נגישה לבני זמנו של המחזאי! מכאן שלא הכול כל כך חד משמעי, ואני מעריכה מאוד מתרגמים שמשכילים לשלב בין המשלב הלשוני של שפת דיבור לזאת של חלקים אחרים בספר. את תרגומיו של הראל קין אני אוהבת, ונהנית מהם. יש בעברית בעיה נוספת: השפה מאוד דינמית ומשתנה. כך למשל אני לא מסוגלת היום לקרוא תרגומים ישנים. דוגמה טובה – "הזקן והים". באנגלית המינגווי הקפיד לכתוב בשפה מאוד מאוד בלתי אמצעית. בעברית התרגום משנה לגמרי את רוח הספר, כי הוא מוגבה הרבה מעל למשלב של המקור. זאת דעתי ואין לי שום חשש להביע אותה בגלוי 🙂 מצד שני, אני מסכימה אתך ש"פרויקטים" כמו "הנגשה" של התנ"ך לעברית יומיומית הם עניין מתועב. כך שאנחנו לא חלוקות בכול…
תופעה דומה קיימת בתרגומים מגרמנית. למשל קפקא נחשב אצל הקורא העברי משום מה לסופר מאוד קשה לקריאה. והאשמה היא אך ורק בתרגומים, הגרמנית של קפקא לא קשה או גבוהה במיוחד. (כמובן, לא תמיד האשמה בתרגום, תומאס מאן למשל באמת קשה יותר לקריאה גם במקור). תרגומים ישנים (לא רק של צבי ארד), חלקם משנות השבעים, השישים ואף הארבעים יש לחלק מהטקסטים של צוויג שתרגמתי, וברובם אבד עליהם הכלח. כך בתרגום הישן ל״מנדל של הספרים״ (שנקרא אז ״מנדל איש הספר״) במקום שחמט כותבים אישקוקי, במקום אסטרונום – תוכן, ובמקום ספרייה כתוב ביבליותיקה. וכל זאת בלי שום סיבה מיוחדת, למעט העברית שהשתנתה כל כך והרצון המיושן הזה להפוך הכל למוגבה ומליצי.
מסכימה איתך הראל ואיתך עפרה בקשר לתרגומים מסורבלים ומעצבנים. והדוגמאות שהבאת כמו אשקוקי ותוכן מצויינות ומצחיקות. יש באמת ספרים [קלסיקות] שמתורגמים בכבדות מליצית ובלתי קריאים. ומוציאים את החשק. ונכון קפקא באמת קשה לקריאה. [כבד] אין לי מושג איך ניתן גם לשמר את המקור ומנגד להגמיש אותו ולעשות אות כייפי לקריאה. תרגום טוב היא מלאכה לא פשוטה והיא אמנות לכל דבר. כשאני קוראת תרגום אני רוצה להרגיש שכאילו הסופר [בלעז] כתב בעברית!… לא אוהבת להרגיש שזה "מתורגם" . צריכה להיות היטמעות מוחלטת בין המקור לתרגום. וזרימה וחלחול. גם אם זה כרוך לפעמים בשינוי התחבירי של המשפט. כמובן שאם הסופר דוגמת המינגווי כותב בסגנון ענייני יובשני , אין שום צורך להפוך אותו לנמלץ ומאולץ. זה מלאכותי. הכל תלוי בסגנון הכתיבה של המקור. אני יודעת שזה קל מהצד לבוא בטענות, ולשפוט, ואולי גם לא הוגן. [מצידי] בעיקר שאין לי כל כישורי תרגום ,לא התנסיתי בקשיים האלה , לא יגעתי ולא הזעתי אז מה פתאם שאבוא לבקר, אך לא במסחר עסקינן ולא באתיקה אלא בספרות לשם ספרות. ובאהבה לשפה ולמילים. ואולי בתפנוק ובשמרנות. אז מתנצלת על קצת חוצפתי. אני פשוט שפוטה של צבי ארד. אינני חושבת שהוא מסורבל או שהוא התיישן. לא! עדיין לא! בסופו של דבר אני מאמינה שאנחנו [שלושתנו] נפגשים איפהשהוא באמצע ולא חלוקים עד כדי כך.
ואגב המילה "הנגשה" או "להנגיש" שמלבלבת אצלנו בשפה, תחת כל עץ רענן, – מאוסה עלי. יש מילים מציפות בשפה שלנו שצריך לשים להן סכר. הנגשה היא אחת מהן.
מסכימה אתך! מילה מאוסה.
דברייך האלה מאוד משמחים (אותי, לפחות…) ואני מבקשת להודות לך עליהם. אגב, אני חושבת שלא מדובר ב"תפנוק ובשמרנות, אלא בלהט אמיתי של אהבה לספרות, והוא תמיד מרגש אותי.
אכן עופרה יקרה גם אותי ספרות מרגשת. כמה צדקת הכל בא מתשוקה ואהבה אליה. [גם סוג של קנאות כמו באהבה רומנטית] [אימוג'י חייכן] זר לא יבין זאת.. אגב אני לא מצליחה להירשם לבלוג שלך כשאני לוחצת על ה"מעקב" . חג שמח לך
תודה רבה! עלייך למלא את כתובת המייל שלך בצד שמאל של דף הבית במלבן שכתוב בו "הזן את כתובת המייל שלך", ואחרי שמגיעה אלייך הודעת מייל, לאשר אותה, ומאותו רגע תקבלי עדכון על כל רשומה חדשה.
אגב עופרה אני גם חובבת קולנוע. ופוקדת את בתי הקולנוע בעקביות [אובססיבת] ורואה יותר מסרט אחד לשבוע , ברצוני להמליץ על סרט חובה! שקשור גם בהיותך מורה לספרות [בעבר?] וגם באהבת הספרות. סרט ישראלי ! ופשוט פנינה זוהרת. שמו "בגרות" והוא מוצג עדיין בסנימטק ת"א. זהו סרט שנחשף לקהל באיחור של מספר שנים , והוא מעין טיוטה ביוגרפית [דוקו] לסרט הבדיון שנכתב לאחריו במספר שנים ושמו "פיגומים" אם ראית. של הבמאי ותסריטאי הצעיר מתן יאיר . פיגומים הבדיוני נשען למעשה על חוויותיו של מתן יאיר כמורה לספרות בבית ספר לילדים קשים, נוער שוליים, שאותם הוא צריך להכין לבחינות בגרות בספרות. ועליו להיאבק עם חוסר הבנתם , נכונותם ועם הפער הבלתי עביר הפיזי ומנטלי שלהם ממילים וספרות , תוך שהוא מנסה בכוחותיו הדלים להעביר להם את התשוקה לספרות , מאבק די אבוד שאיתו הוא צריך להתמודד. בעיני סרט מכמיר לב מפעים ויחיד במינו. ועולה לאין ערוך על הסרט המצליח במונחים ישראלים "פיגומים" . התרגשתי ממנו מאד. ואני בטוחה שגם את. "בגרות"
תודה, ראיתי את הסרט ואפילו כתבתי עליו כאן בבלוג, ראי:
https://ofra-offer-oren.com/2019/05/16/%D7%9E%D7%AA%D7%9F-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%AA-unseen-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94/
אני אהבתי יותר את "פיגומים", הסרט הראשון, שהוא בעצם, מבחינה כרונולוגית, השני, וגם עליו כתבתי בבלוג:
https://ofra-offer-oren.com/2017/11/22/%D7%9E%D7%AA%D7%9F-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%99%D7%A7-%D7%95%D7%9E/
תודה עפרה על האתר המעניין והמגוון שלך.
לעניין ספרו זה של שטפן צווייג, סופר החביב עלי מאד: בעיני צווייג דווקא מתעמת עם הדעה המקובלת שאשה מבוגרת היא חסרת מיניות, ומתאר בהבנה ובאמפתיה את ההתאהבות הפתאומית והבילוי מרוסנת שחוותה.
תודה. כן? את חושבת שהיא מוצגת במי שהמיניות שלה "לגיטימית"? לדעתי הוא מגחיך אותה.
באיחור רציני! רק עכשיו קראתי את הספר ותוך כדי קריאה חשבתי כמה התרגום מוצלח. אני חושבת שהסופר מציג את השיפוטיות של החברה כלפי המיניות של האישה הבוגרת (העיסוק האובססיבי של הנופשים בפנסיון) ואת ההפנמה שלה של אותה השיפוטיות. זה מה שיוצר את הבושה, ואת ההסתרה. אם זה היה רומן בלשי שרק מציג התנהגות אנושית עם מסקנות קצת פשטניות על נפש האדם הייתי חושבת אחרת אבל המיקוד הוא בה, בסערה שלה וזה גם שם הספר.
עלה לי לראש גם הסרט עם אמה תומפסון
Good luck to you Leo Grande
לא יצירת מופת אבל מעניין גם בהקשר הזה.
נקודת המבט שלך מעניינת. אחשוב עליה.
יצויין שסמול טוק הופיע כך, באנגלית, במקור הגרמני. רק משום כך העזתי להשתמש בו בעברית.
תודה! יופי! 🙂 🌼🌿
אומנם באיחור רב… למה כוונתך "המיניות שלה" – בזמן שבו קרתה ההכרות שלה עם המהמר הפולני? היא הייתה אז בת 42 או 43 . וזה מתואר כאפשרי ויתכן מאד . בגיל 67 היא מזמינה לחדרה את המספר, ואין בהתנהגותה כל מיניות כלפיו. הוא בחור צעיר מדי בשבילה, וזה ברור לה, אם כי נראה שעצם זה שהיא מזכירה את האפשרות שיש לפרש את ההזמנה בפירוש מיני וכמובן שוללת זאת, מראה שתמיד יש שמץ מזה ביחסים שבין גבר ואישה. בכל מקרה לדעתי צוויג כלל אינו מגחיך את המיניות שלה.
חייבת להודות שחלף זמן רב מדי מאז שקראתי וכתבתי… מתקשה להגיב עכשיו לדברים.
אני חושב שהצדק עם שתיכן. אמנם בשעת ההתרחשות היא הייתה צעירה יותר (וגם אז מבוגרת בהרבה מן הבחור), אבל בהווה הסיפורי, כשהיא בת 67, היא
שוללת לא רק את המיניות שלה אלא בכלל מייחסת לעצמה מעין זקנה מופלגת שבימינו לא מתאימה לגיל הזה, וגם המספר מתייחס אליה ככה. מצד שני, בשעת כתיבת הנובלה, אנשים חיו פחות ובני 67 נחשבו זקנים הרבה מהיום, כך נראה לי.
תודה רבה, הראל!
קראתי בהנאה רבה את דברייך על ההשוואה בין שני התרגומים. הדוגמאות שהבאת מראות על החדשנות בתרגום החדש, שהופך את השפה לכלי המצמצם את המרחק בין הקורא הנוכחי למקור.
תודה. מעניינת תגובתו של המתרגם, הראל קין.