הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו"אוספים" בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא "כולם רוצים עכשיו להיות יהודים". 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של "לול" בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה "ירושלים", אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  "מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי", סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", אמרה בריאיון, "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם."

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

"עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש"הבעיה" שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.