זה קרה לפני שלושים שנה. ישבנו בשורה הראשונה באולם תיאטרון קטנטן שהכיל רק קומץ צופים ובהם ילדתי בת הארבע ואני. ההצגה הייתה “הברווזון המכוער”. זמן קצר אחרי תחילתה גיליתי שאני נאלצת לנגב בחשאי דמעות. ואז – להבליע יבבות. לא הבנתי מה קורה לי. התביישתי מפני השחקנית שהייתה במרחק נגיעה מאתנו ותהיתי מה היא חושבת על האישה המבוגרת היושבת מולה ומגיבה בהתרגשות כזאת להצגה לילדים.
עכשיו, אחרי שקראתי את ספרה של דנית בר ילדות של נסיכה, אני מתחילה להבין מה קרה לי באותו יום.
כותרת המשנה של הספר היא "סיפורי חייהם של ילדים להורים מרעילים". דנית בר עושה כאן שירות חשוב ביותר לקוראים שהיו שם, או עדיין נמצאים במקום האיום ההוא: ילדים שמתייסרים כל חייהם מהניסיון "להבין מדוע אינם מצליחים לאהוב את הוריהם" ואינם מבינים כי הכול התחיל דווקא אצל ההורים, "הנגועים ביחס אמביוולנטי כלפיהם". במילים אחרות: הורים מרעילים. הורים לא אוהבים.
וכן, יש הורים כאלה. במקרים רבים הם יכולים לאהוב מאוד את צאצאיהם האחרים ולנהוג בהם באופן שונה לחלוטין מאשר בילד שכלפיו הם הורים מרעילים, מתעתעתים, הרסניים עד בלי די, דווקא משום הבלבול שהם זורעים בילד. אותו ילד או ילדה מנסים כל חייהם לרַצות את ההורה, למצוא חן בעיני האימא המתנכרת או האבא המרוחק והמתאכזר. לשווא. מאחר שההרעלה אינה קשורה במעשיהם של אותם ילדים, לא יעזור שום מאמץ. לעולם לא יצליחו לתקן את היחס של ההורה המרעיל. הילד ימשיך לתהות "מה לא בסדר בי?" ולעולם לא ימצא את התשובה.
"הורה רעיל הוא הורה מנוכר רגשית. הורה רעיל הוא הורה נוטש".
הספר ילדות של נסיכה מתאר את התופעה בדייקנות, בפירוט ובאופן נוקב במיוחד. בר מתייחסת לספרה החשוב והמוכר של סוזן פורוורד הורים מרעילים, אבל בהחלט מוסיפה עליו ומעשירה את התובנות הקשורות בסוגייה.
אחד הדברים המעניינים שהיא עושה בספר שלפנינו הוא להיעזר באגדות ילדים כדי להצביע על הדפוסים הרעילים.
את האימא המכונה באגדות רבות "חורגת" היא מפרשת כאימא ש"התהפכה" והשתנתה: לא עוד מחופשת לאם טובה, דואגת וחביבה. האמת על אודותיה מתגלה: אמה הנרקסיסטית של שלגייה אינה מסוגלת לשאת את יופייה של הבת המוצלחת. היא מקנאה ומתחרה בה. נאבקת בבתה על תשומת לבו של בעלה (הנעדר!), שהוא גם אביה של הילדה. הבת, בעצם קיומה, מאיימת על האם. כמו שלגייה גם סינדרלה דחויה, ואינה מבינה מדוע. במה חטאה. ככל שהבת תהיה טובה יותר, כך תגבר העוינות של האם כלפיה. רק התרחקות מהאם תאפשר לבת חיים, אבל האם המרעילה אינה מרפה, וגם כשהבת בונה לעצמה חיים חדשים (שלגייה ביער), האם מגיעה אליה וממשיכה להרעיל אותה: באגדה המלכה מתחפשת לזקנה טובה ומפתה את שלגייה לאכול את התפוח הרעיל.
בר מראה כיצד פועל התעתוע: ההרעלה נעשית בנועם, במתק שפתיים, כך שהילדים המורעלים מתקשים להאמין לעצמם וחוששים להישמע לא אמינים. הם נאלצים לנפץ את המיתוס של ההורה המושלם, וההתפכחות גובה מהם מחיר כבד: "בדידות, ביקורת אינסופית, ולעתים קרובות נידוי ברמה זו או אחרת." חלקם נעשים מחוסרי בית, פיזי, נפשי, ולפעמים אפילו שניהם גם יחד. הם מתקשים לתפקד, להתמיד במערכות יחסים, ובבגרותם "ממשיכים לעולל לעצמם את מה שעוללו להם הוריהם".
בר בוחנת את האפשרויות העומדות לרשותם של ילדים מורעלים: להתעמת? זה לא יועיל. הורים מרעילים הם "אמני ההכחשה" ולעולם לא יודו, גם לא בפני עצמם, וודאי שלא יביעו אהדה, או יבקשו סליחה. הם לעולם לא יקשיבו ולא ינסו להתמודד עם הזיכרונות הקשים של ילדיהם.
לסלוח, בלי לקבל שום התנצלות? בר מראה עד כמה "סליחה" כזאת, מזויפת ומאולצת, הרסנית לנפש. "על רוע ללא בקשת מחילה אין סיבה לסלוח", היא כותבת, ומספרת: "בעבודה הטיפולית ראיתי פעם אחר פעם את ההקלה שחשו מורעלים שקיבלו ממני היתר לא לסלוח להורים מרעילים." החלש אינו אמור להבין את מי שפגע בו.
הנה מונולוג של אם מרעילה והוא מוכר לי עד אימה: "אז מה בדיוק את רוצה ממני עכשיו, שאתנצל? על מה בדיוק? על הכול? על חמישים שנה? אין לך שום דוגמה שבה הייתי בסדר? היה לך רק רע אתי? טוב, אם זה מה שאת רוצה אז אני מתנצלת. עכשיו גמרנו עם זה אחת ולתמיד?" תמיד מדהים אותי להיווכח שוב ושוב איך הפוגעים אומרים דברים זהים. כאילו, כך אני נוהגת לפעמים לומר, הלכו כולם לאותו בית ספר שבו למדו את הטקסטים ואת המעשים המחפירים, ההרסניים!
וכן. ההרס עצום. בר מראה כיצד הורים מרעילים גוזלים מילדיהם את הילדות. דורשים מהם תמיד להבין אותם, אך לעולם לא להפך. ילדים מורעלים מרגישים לא פעם אשמים כשהם מספרים על ההתעללות. והם פוחדים מאוד מההורים.
לא פעם מוצאים את עצמם ילדים מורעלים נזרקים מתוך המשפחה, מוקצים ודחוים, נטושים רגשית. ומרגישים שכלל אינם חסרים להוריהם.
הורים מרעילים נוטים להסית את ילדיהם זה נגד זה. לעתים קרובות הילד הנבחר משתף אתם פעולה כנגד האח או האחות המורעלים. הילד המועדף הוא "'שותף הסוד להרעלת הילד האחר, גם בבגרות."
כאמור, מרתקים במיוחד הניתוחים שבר עושה לכמה אגדות ילדים: סינדרלה המנוצלת. הברווזון ה"מכוער" שבני משפחתו אינם מסוגלים לראות את יופיו, להתגאות בו, לאהוב אותו! רפונזל שאמה כולאת אותה בראש המגדל, שמא תצליח להשתחרר ממנה ולפתח קשר זוגי. הנזל וגרטל שהוריהם מפקירים אותם ופשוט נפטרים מהם, כבר לא רק במובן הרגשי, אלא ממש ביער, חשופים לסכנות מידיות.
הספר מצטיין לא רק בניתוחים שבר עושה לאגדות ילדים. מרתק למשל ההסבר שלה על ההבדל בין "האימא הפולנייה" והאימא המרעילה. שתיהן, כך היא מראה, מקשות על חיי ילדיהן וגורמות להם רגשות אשמה. ההבדל הוא שלילדיה של "האימא הפולנייה" אין ספק באהבתה. ילדיה של האימא המרעילה, לעומת זאת, חשים, גם אם אינם מסוגלים להודות בכך בפני עצמם, שהיא אינה אוהבת אותם. "האם המרעילה לא מתקרבנת אלא מקרבנת את ילדיה, ואינה מוותרת, היא נרקסיסטית מדי מכדי שתאפשר לילדיה לקרבן אותה." במילים אחרות ובניסוח מרהיב בדייקנותו, "האחת מתכחשת לצרכי עצמה, בעוד שהאחרת אינה מוכנה לוותר עליהם".
בר מנתחת את ההרעלה המתרחשת בגירושים, בעולם החרדי, בקיבוצים. כך למשל היא מראה איך הלינה המשותפת הֵרֵעָה עם ילדים של הורים מרעילים, שהסידור ענה העל הצורך שלהם להיפטר מהילד ולא לטפל בו, לעומת ילדים של הורים לא מרעילים שחשו כי הוריהם אמנם מצייתים לכללי החברה שבה חיו, אבל התייסרו מהפרידה מילדם, השתדלו להאריך את השהייה אתו וטיפלו בו ככל שהתאפשר להם.
באחרית הדבר לספרה חושפת דנית בר משהו מסיפורה האישי. לא מפתיע לגלות שהיא מיטיבה להכיר את הנושא מבפנים: גם היא בת לאם מרעילה.
למרבה הצער, יכולתי להצטרף אליה. יכולתי להוסיף אינספור דוגמאות לרבים מהנושאים שהיא דנה בהם בספר.
הנה דוגמה אחת קטנה: הייתי בת 11 והסבא שלי מת. איש לא סיפר לי על כך. אבי שהגיע הביתה מטיסה פגש אותי ו"איחל" לי שיום אחד ימותו שני הורי בו זמנית. מדוע? היה לו תירוץ: לא נראיתי שרויה באבל. (אם כי, כאמור, בכלל לא ידעתי שסבא מת!) נדרשו שנים רבות עד שהבנתי את הההסבר האמיתי: לא משהו שקשור בי או בהתנהגותי, אלא צד רע באישיותו, שהופנה כלפי.
כן, אני מכירה את כל זה מקרוב, ולא רק ממנו, אלא גם ממנה (בר מציינת כי ילדיהם של הורים מרעילים נוטים שלא לדבר עליהם כעל "אימא" או "אבא", אלא מוצאים להם כינויים מרחיקים). מכירה היטב את העוקצנות המתמדת. את ההתנערות. האדישות. ההאשמות. התחרותיות ("את סבלת? אני סבלתי!" היא אמרה לי באחת הפעמים שניסיתי לדבר אתה על הפגיעה המינית שהוא פגע בי). את העמדת הפנים. השיפוטיות. ההתקפות הארסיות ("עלוקה" ו"פטרייה" היו שמות הגנאי שזכיתי לשמוע ממנה בילדותי).
החלק החשוב ביותר בספר החשוב מאוד הוא מסקנותיו: "ילדים מורעלים זקוקים לאישור לנרטיב שלהם, לגרסה ולזיכרונות שלהם בקשר להרעלה ההורית שחוו". רק כך יזכו לתחושה של הקלה, שכן "הצורך החזק ביותר הוא הצורך בהכרה ובידיעה שמאמינים לו ובו".
את כל אלה לא יקבל לעולם מההורה המרעיל. ממנו יש להינתק ולהתרחק, כפי שגם אני למדתי ברבות הימים.
בפרק הנושא את הכותרת "התפכחות מאוחרת" כותבת בר כי "מרבית הילדים המורעלים מצליחים לעבור תהליך פרידה רגשית מההורה המרעיל רק בהגיעם לשנות ה-50 ואפילו ה-60 לחייהם" (מוכר!). אבל, היא מדגישה, וצודקת בדבריה, הניתוק והשיקום אפשריים: "גם מבוגרים שנפגעו מהתעללות ומהרעלה הורית בילדותם ובבגרותם יכולים לשקם את מוחם ואת חייהם באמצעות חוויות חדשות, לעתים קרובות בעזרת טיפול פסיכולוגי, בעיקר כזה שמסייע לילד המורעל להיפרד רגשית מההורה הרעיל". נכון מאוד!
אני מזמינה את מי שקרוב לנושא לקרוא את מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו).
וכמובן, את הספר שלפנינו – ילדות של נסיכה. הוא מאלף! חשיבותו בכך שהוא מציף, מנסח, מבהיר, ומתאר תופעה מחרידה, שרק אם מכירים בה ומזהים אותה אפשר להשתחרר ממנה.
תודה רבה, דנית בר, ממני ובשם כל מי שהספר שלך יכול להושיע.
ביולי 2019 השתתפתי ביום עיון, "אהבה פוגענית אינה אהבה", שהוקדש לספר ילדות של נסיכה. להלן חלקי ביום העיון:
ספר חובה לכל מי שהגדירו אותו כבשה שחורה
עופרה יקרה, יופי של סקירה (כרגיל!). נראה שהספר חשוב מאוד! אשמח אם תוכלי לקשר בין דנית וביני. הנושא של אימהות נרקיסיסטיות הוא חיוני וחשוב גם לנושא האימהות המרעילות. אני מאמינה שרוב רובן של האימהות המרעילות סובלות מנרקיסיזם אימהי. אשמח להפניה גם לספרי "את מדמיינת – לגדול עם אמא נרקיסיסטית – מסע בין תובנות".
שלום עופרה,
חבל שלא רשמת על בנות זוגם של הילדים המורעלים.
בד"כ אנחנו מרגישות כאילו ההורים המרעילים תמיד לפנינו ועל חשבונינו.
מצב ללא ספק בלתי מקובל ובלתי נסבל במערכת זוגית.
הזמן הממוצע שאנחנו נשארות נשואות הוא כ 3-4 שנים ואז רק רוצות להיפטר מהצרה שידעה להסתתר היטב עד להולדת הילד הראשון ולכן אני שמחה לראות שהשורה התחתונה אותה רשמת היא להתנתק מההורים המדומים, הורים אלו לא ישתנו ויפגעו בלי לחשוב פעמיים בבנות הזוג ובנכדיהם והמורעלים ימשיכו להקריב את חיי הנישואים והילדים שלהם עד לגרושים וישארו לבדם עם המציאות המדומה שלהם על חייהם הטובים בילדותם ויאשימו את כל העולם במר גורלם חוץ מאת ההורים שלהם.
תודה, מורן, אבל אני כתבתי רק על הספר של דנית, ועל דברים שכתבה בו. אעביר אליה את תגובתך.
אני קורא את המילים שלך , מורן – ופשוט נדהם – כמה שהמצב הזה הוא אמיתי . ב"ה שיש לי אשה מדהימה שמכילה אותי ….אבל כמה פעמים שהיחסים שלנו עלו על שירטון …אני ברגעים אלה מזיל דימעה וכאוב – אמא שלי – לוקחת את משפחות אחי ואחותי לחו"ל לכל הפסח …ואני – היות ולא מכירה בי כבנה – בכורה – ומתכחשת אלי – אני לא כלול במשפחתה – ואני נשאר כאן לבד ללא משפחה…אזלת היד , הבדידות , הכאב …פשוט בלתי נסבל . מאחל לך שתצליחי להכיל את בעלך ואת נפשו שותת הדם .
תודה אאא,
לשמחתי התגרשנו מזמן והחיים ממשיכים הלאה עם חיוך סופסוף. לא מתגעגעת לכלום וזוכרת רק רגעים לא נעימים.
מתארת לעצמי שהוא "חוגג" את הפסח עם אחותו (הגרושה פעמיים) והוריו והם ישבו לבדם כמו כשהיו ילדים – רק עם ההורים – וידברו רעה על כל העולם שהתעלל להם לדעתם, וכמה שהם טובים ונחמדים ומוצלחים…
חג שמח, תתנתק ומהר, יהיה לך ולמשפחתך רק טוב מהעניין.
שלום דנית . אני ילד כזה …. אני ילד להורים מרעילים . אני כיום ״ילד בן 53״ … ועדיין תקוע … אבא שלי נפטר לפני כ-19 שנה – ואמא שלי ממשיכה בשנאתה כלפי וכלפי משפחתי ביתר שאת . את מדברת על להרחיק ולא לסלוח , כאדם דתי – יש לי בעיה (ואולי זה מופנה לכל אחד ואחת שעבר ייסורים כאלה , גם מי שלא דתי ) נושא של ״כיבוד אב ואם״ . היות ועברתי במשך כל חיי – ועד עצם היום הזה – התעללות מצד ההורים שלי – אני מרגיש שפעםסתי כאן – ולא קיימתי את מצוות כיבוד אב ואם – ואני חושב שמחשבה זו מייסרת אותי יותר מכל דבר אחר . האם יש פיתרון להרגשה זו ?
תשובתה של דנית:
שלום אאא,
תודה שפנית אלי ואני מאד מבינה לליבך.
אלא שכיבוד הורים אין משמעו לאפשר להורה להמשיך לפגוע בך ובמשפחתך. גם מהבחינה הדתית לא זאת הכוונה. אגב, הציווי הזה ניתן, והוא יחיד מסוגו, דוקא משום שכל כך הרבה פעמים הדבר אינו מובן מאליו.
כיבוד הורים הוא דרך ארץ בהתנהגותך אבל אין משמעו להעמיד פנים ולהקרע מבפנים. הסליחה עליה אני מדברת משמעה יישוב הסכסוך הרגשי הפנימי של המורעל עם עצמו, והרבה פעמים עדיף לעשות זאת בעזרה מקצועית מבחוץ.
לעתים חייב אדם לקחת מרחק פיזי ממי שפוגע בו ויש שניתן להסתפק במרחק רגשי מבלי להתייסר. חשוב גם לזכור שמי שעיצב את היחסים הם לעולם ההורים ולא אחת הם נדרשים לשלם על כך מחיר.
בוקר טוב דנית ותודה על התייחסותך למייל שלי .עדיין לא קראתי את ספרך – רק אתמול גיליתי על קיומו של ספרך והזמנתי אותו . אני בטוח שאלמד ממנו הרבה . לבינתיים – ההרגשה שלי – זה לא סתם פספוס של כיבוד הורים (ע"פ ההלכה) החיים שלי עברו ועדיין עוברים דרכים עקלקלות , ואני מאד מאמין שכל זה נובע מאי כיבוד הורים – וכנראה שרובצת עלי סוג של קללה או עונש משמיים .על אף שהתייעצתי עם רבנים ואנשי רוח – כולם ביטלו את חששותיי – אך מה לעשות – זה מה שאני מרגיש . זה כמעט בלתי אפשרי להתנתק מאמי – היות והיא גרה במרחק של 5 דקות נסיעה ממני – ואנו נפגשים תמיד באירועים משפחתיים – בהם היא גם דואגת לפגוע בי הלוך ושוב ! אני נשוי עם 4 ילדים , סבא ל-4 נכדים …ידוע לי שההתנתקות היא התרופה – ותמיד אמרתי לעצמי שאחרי ה-"120" של אימי – אני כנראה אשתחרר מהכאב …אבל כרגע ההתנתקות היא בלתי אפשרית (וגם – כי זה "לא נראה טוב" בעיני אחרים …אבל אני לא אתייחס לזה כרגע …)ולכן – בכל כמה חודשים אני נדרש לשלם את המחיר , לקבל מכה חדשה ולספוג את הכאב ….לפעמים יותר קל לספוג …לפעמים יותר קשה לספוג (בעיקר סביב תקופת החגים…גם אחי ומשפחתו מנותקים ממני עקב יחסם של הוריי) – אבל מה לעשות – אלה הם חיי . אני גם לא חושב שאני יכול להיעזר בטיפול פסיכולוגי וכו' – היות ואני לא יכול להשתחרר מאמי שעדיין שזורה בחיי …ובל נשכח – זוהי אמא שלי שילדה אותי ! מאחל לך חג שמח .
תשובתה של דנית: שלום אאא,
אני קוראת את דבריך ושומעת את המצוקה שלך.
אחרי שתקרא את הספר אני מניחה שתתבהר לך כוונת ההפרדות מהורה מרעיל.
לא צריך ״להרוג״ אותו או לייחל למותו. בעיקר משום שללא פרידה רגשית מוקדמת מתפספסת, כלשונך, גם ההזדמנות להקלה. אנחנו נושאים בתוכנו את דמויות הורינו וחייבים לעצמנו ליישב קודם כל את הסכסוך הפנימי.
אינך צריך להמשיך לסבול כפי שאתה מתאר, וחבל שכך.
בברכת חג שמח,
דנית
תודה על עצותייך הטובות , אם אפשר – אשמח אם לא אופיע בשמי באתר (מעדיף בעילום שם) . ומאחל לך פסח שמח .
אפשר לכבד ולהתרחק. לכבד לא את הרוע אלא את ההורות שאתה זכאי לה ושכנראה בהורה שלך יש פוטנציאל לטוב ולהורות טובה גם אם הוא לא מימש אותה מבלי לשפוט אותו.
אבל צריך להתרחק מהורה פוגע ( זה הלכה אגב) .
כן, מהורה פוגע צריך להתרחק. וזה בדיוק מה שדנית כותבת בספר שלה. אכן, כל אחד מאתנו זכאי להורה מיטיב, אבל חלק מאתנו לא זכו לו. וכשמתרחקים מהפוגע אפשר להתחיל להתחזק.
א שלום, מקווה שתראה את תגובתי. אליס מילר מדברת בספרה The body never lies (לא ידוע לי אם תורגם לעברית) על המצווה הזו, הדיבר החמישי. היא אומרת שלא ניתן לצוות אהבה. זה לא משהו שניתן לכפות. אני חושבת שאולי אתה יכול לכבד בכך שלא תהיה תוקפני כלפיהם, תטפל בהם אם נדרש, אבל הניתוק יכול להעשות בפנים והכעס יכול יהיות מובע בינך ובינך, או (רצוי) בטיפול. אפשר לכפות התנהגות מכבדת. אי אפשר לכפות רגשות. אי אפשר לצוות לאהוב ואי אפשר לצוות לא לכעוס כשמתנהגים אליך בצורה מתעללת.