לפני כשנתיים וחצי נזעקו עוברי אורח בתל אביב: הם חלפו על פני ערימה של ניירות שנמצאו זרוקים על המדרכה, ברחוב הסמוך לכיכר רבין. עיון קצר במסמכים הבהיר שזהו עזבונו של הסופר והמשורר יצחק אוורבוך אורפז. 

"הצלחנו להציל חלקי ארכיון של יצחק אוורבוך אורפז שנזרקו לרחוב לאחר מותו ונאספו (מפתח ביתו) על ידי עובדי גנזים," הודיע זמן מה אחרי כן צביקה ניר, יושב הראש של אגודת הסופרים, במכתב שנשלח אל כל חברי האגודה. 

יצחק אורפז זכה בפרס ישראל לספרות ב-2005. "בכל יצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים. הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל-אביבי של שנות השישים והשבעים, ובצדו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההוויי שלה, שבאו לידי ביטוי בספרו רחוב הטומוז'נה. גם בחייו האישיים נע אוורבוך אורפז בין מחוזות ילדותו במזרח אירופה לבין מציאות הכרך הישראלי החילוני. הוא החזיר לעצמו את שם נעוריו, אוורבוך, ובכך נתן ביטוי חזק ויפה לקשר שלו אל שני העולמות הללו", כתבו השופטים בנימוקים לפרס. 

את שם המשפחה המקורי שלו, אוורבוך, החזיר אליו ב-1984, יותר משלושה עשורים אחרי שוויתר עליו ועברת אותו. אורפז אוורבוך עלה ארצה עם עליית הנוער ב-1938, בהיותו בן 17. במהלך מלחמת העולם השנייה נודע לו שהוריו ואחותו שנותרו באירופה, נספו. 

געגועיו אליהם, ובמיוחד אל אמו, עברו כחוט השני בכתביו, שבהם מהל את חוויותיו כישראלי, כתל אביבי, וכיהודי שמשהו ממנו נותר בעיירה שבה חי בילדותו. הדימוי, שאותו שאב מאמו, של אישה העומדת בחלון ומחכה, שב וחזר ביצירתו. 

אורפז נודע במיוחד בזכות המסה הצליין החילוני שכתב, ופיתח בה, כדברי השופטים של פרס ישראל, "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הצליין החילוני הוא כל אחד מאתנו ששואף, כל אחד בדרכו, אל הנשגב, אליו לא יגיע לעולם. רק הדרך אליו חשובה באמת.

הד לתפישה אפשר לראות בשיר החותם את ספרו לצלוח את המאה, שראה אור ב-1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו השיר השלישי בתוך השער הנקרא "רוח":

אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי
חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן
צָלוּב עַל הָרוּחַ.
מִזְוָדָתִי אֲרוּזָה. סוּלְיוֹתַי נָכוֹנוּ.
צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְְדָמִי.
מָה אֶקַּח עִמִּי. מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי:
כְּאֵב – בְּדִידוּת – גַעֲגּוּעַ –
וְרוּחַ
(נְגוּעָה וְנִצְחִית
כְּכַף יַד אִישׁ בְּנַעֲנוּעַ פְּרֵידָה)
הָעוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, הָעוֹטֶפֶת לַגּוּף,
הַקּוֹשֶׁרֶת אוֹתָם אַהֲבָה. 

"איש יהודי" הוא הדובר, המוכן שוב לצאת לדרכו. היהודי הנודד. הכול מוכן – המזוודה ארוזה, סוליות הנעליים מחוזקות. אורפז ידע כמובן משהו על היציאה לנדודים, שהרי בנעוריו נפרד לבלי שוב ממשפחתו, מהמקום שבו נולד ושהיה קשור אליו בשורשים שנותקו אך נותרו במקומם. בבגרותו הוא תוהה מה יקרה עכשיו: מה ייוותר ממנו? מה ייקח אתו? 

אמנם הוא יהודי, אבל הוא חש "צָלוּב עַל הָרוּחַ", והרי גם הצלוב הידוע מכולם היה יהודי… הוא יודע שמעתה והלאה יכתוב בדמו, כפי שאכן עשה אוורבוך-אורפז, שכל ימיו כתב, באופן כזה או אחר, על כאב הפרידה ועל הגעגוע המתמיד.

המשורר ודאי לא העלה על דעתו שאחת התשובות לשאלה "מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי" לא תהיה רק הנכסים הרוחניים שצבר, היצירה, ההגות, הרעיונות שהותיר לקוראיו ולשומעיו, אלא גם אוצרותיו, שיישארו זרוקים ברחוב, מופקרים לעיניהם של העוברים ושבים, שאותם יורשיו – בן ושלוש בנות, שארבעתם נולדו משלוש נשותיו השונות  – לא ימצאו בהם חפץ ולא יכבדו את ערכם.

לפחות פעילי אגודת הסופרים אספו והפקידו הכול במכון גנזים, שהוא "ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם, שנשמרים בו כ-800 אוספים ארכיוניים של סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים, עורכים ואנשי עט מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, באוסף מרכזי ענק ועשיר, המשקף את היצירה העברית המודרנית ואת תולדות התפתחות התרבות והיצירה לצד היסטוריה של העם היהודי בארץ ובעולם". 

יצחק אוורבוך אורפז הלך לעולמו בגיל 94. מאז שהתגרש מאשתו השלישית ועד שנות חייו האחרונות חי בגפו. את גופתו תרם למדע.