קשה להפריז בחשיבותו של הספרון הזה, שהגיע למקום הנכון, בזמן הנכון, ואולי בעצם רגע אחריו. האם איחרנו את המועד? האם מדינת ישראל כבר עברה את סף ה"קדם פשיזם" שאותו מיטיב כל כך אקו לתאר במאמרו, או שהיא עדיין נמצאת במקום שבו תיקון אפשרי?
כאשר מאפשרים לתופעות הקדם-פשיסטיות, הן עלולות להגיע "לנקודת אל-חזור", כותב מרדכי בר-און במאמר התגובה שלו לזה של אומברטו אקו. בר-און הוא דוקטור ואל"מ. הוא בן תשעים. כפי שהוא מעיד על עצמו, כל חייו נלחם למען מדינת ישראל: "כל חיי האמנתי בצדקת המפעל הציוני", הוא כותב, אבל "מילדותי ובהמשך דרכי הבחנתי שבתוך המחנה הציוני יש תופעות וזרמים קדם-פשיסטיים". הוא מסביר שמאמרו של אקו המריץ אותו לבחון מחדש את הזיכרונות מחייו הארוכים, ולאורם, ולאור המאמר של אקו, להסיק מסקנות שחשוב לו לחלוק עם הציבור הישראלי.
אומברטו אקו האיטלקי שהיה ילד בזמן המשטר הפשיסטי בארצו, מנסח במאמר מדויק ושנון ("שנתיים מילדותי עברו עלי בין אנשי אס-אס, פשיסטים ופרטיזנים שירו אלה באלה, ולמדתי איך לחמוק מכדורים. זה היה תרגיל לא רע") את אמות המידה המעידות על קיומו של "קדם פשיזם".
כפי שמרדכי בר-און מראה ומדגים, ישראל כבר שם.
אלה ראשי הפרקים למאפיינים שאקו מונה בפירוט (וטוען כי "די באחד מהם כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות"):
- פולחן המסורת.
- דחייה של המודרנה.
- חשדנות כלפי העולם האינטלקטואלי.
- תפיסת עולם שלפיה אי הסכמה שקולה כבגידה.
- גזענות (שנובעת מתוך הפחד מהשונה).
- מעמד ביניים מתוסכל.
- חשש אובססיבי מפני מזימה להפיל את השלטון.
- תחושה של השפלה ולצדה שכנוע שאנחנו חזקים וכל יכולים.
- אמונה כי "החיים הם מלחמה קבועה" וכל מי שהוא פציפיסט חובר אל האויב.
- תחושת אליטיזם של ההמון.
- פולחן המוות.
- מצ'ואיזם (שמופנה בעיקר כלפי נשים).
- העמדת המנהיג כמי שמייצג את קולו של העם.
- שימוש באוצר מילים דל וצמצום השפה, כדי לא לאפשר פיתוח של רעיונות או טיעונים מורכבים וביקורתיים (מה שמכונה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, "שיחדש").
נדמה לי שגם בלי עזרתו של מרדכי בר-און, אנחנו יכולים בקלות למצוא הדגמות מתוך המציאות הישראלית העכשווית לכל אחד מהסעיפים של אקו, ובכל זאת מעניין לקרוא את ניתוחיו של בר-און, שעליהם אפשר להוסיף דוגמאות משלנו.
למשל, לסעיף 5: בר-און כותב על הגזענות כלפי האזרחים הערבים החיים בישראל (אם כי הוא מסייג אותה וטוען כי יש בה גם מרכיב של פחד). אפשר להוסיף עליה גם את הגזענות כלפי מהגרי העבודה שהציבור הישראלי מרשה להם רק לשרת, אבל אוסר עליהם להיות בני אדם עם צרכים בסיסיים. (הנה בעניין זה ציטוט מתוך האתר של קו לעובד:
"מדינת ישראל רוצה עובדות סיעוד, היא חייבת אותן. היא רק לא רוצה שיהיו להן חיים, צרכים, רצונות ונשמה. אם אפשר היא הייתה מעדיפה רובוטים שיביעו רגש רק למטופלים שלהם. זה המסר של המדינה כאשר היא מבקשת לגרש עשרות נשים ואת ילדיהן, שנולדו בארץ, מרביתם כבר למעלה מגיל 9.
559 עובדות סיעוד בארץ נמצאות פה למעלה מ-16 שנה, באופן חוקי, באישור המדינה. 2228 נמצאות בין 12-16 שנים. מה המשמעות של נתונים אלו? שהמדינה נותנת להן להישאר, היא רק מבקשת מהן להקפיא את חייהן, לא להתאהב, לא להביא ילדים, לא להקים משפחה. לקפוא בזמן, והכל כדי לטפל בהורינו, בסבינו, בקרובי משפחתנו הנכים. ואם מישהי כבר הרתה, וילדה, היא נדרשת להיפרד ממנו כשהוא רק תינוק, או לכל המאוחר כשיגיע לגיל 5. ואם בן זוגה כאן, על אחד משניהם לעזוב את ישראל לאלתר כי עבור המדינה היא הרי בסך הכול עובדת סיעוד שבאה לשרת אותנו, לא אישה בשר ודם.
קו לעובד בסולידריות עם אלפי הנשים שאנו פוגשות יום יום, שנותנות את חייהן כדי לפרנס את משפחתן הרחוקה, שמקדישות את כל זמנן בעבודה שמשרתת את כולנו, את יקירינו. המינימום שאנחנו יכולים לעשות עבורן, הוא למנוע את גירושן ואת גירוש הילדים שהתערו בחברה הישראלית ולא מכירים שום מקום אחר. עברית היא שפתם, ישראל היא ביתם").
לסעיף 3, שאותו מגבה בר-און בדבריה של שרת התרבות, מירי רגב "קט זה בולשיט", אפשר להוסיף את התרברבותה בכך שלא קראה את צ'כוב. אכן, עניין להתפאר בו.
את סעיף 4 רואים בימים האחרונים במלוא עוזו: כל מי שמתנגד לראש הממשלה מתויג "שמאלן" – מילה שנהפכה שקולה למילה בוגד.
סעיף 7? הרי כל הזמן מדברים כאן על מזימות "להפיל ראש ממשלה מכהן".
סעיף 8? המשפט המטופש "תנו לצה"ל לנצח", כאילו שהכול תלוי בכך שמישהו ייתן לזה לקרות, ולא בהחלטות מדיניות או במצב שאי אפשר להכריע באמצעים צבאיים.
סעיף 12? הנה אתמול (4 במרס 2019) התפרסמה בידיעות אחרונות כתבה המתעדת את "מפת הבושה" של הדרת נשים בישראל:
קל מאוד למצוא שלל דוגמאות נוספות לכל סעיף וסעיף.
וזה מפחיד.
לכן חובה לקרוא את הספר, להבין את משמעויותיו, ולהפיץ את לקחו. לפני שיהיה מאוחר מדי.
אני ממש לא מבינה. והרי בכל מקום בעולם ובכל הזמנים, תוכלי למצוא את הקדם פשיזם הזה. ואל תביני אותי לא נכון: אני ראשונת המתקוממות נגד כל אלה ועוד ועוד, אבל לכל דוגמא שנתת אני יכולה לתת לך מחרידה יותר מהעבר. נגיד הנכבה. מה שקורה עכשיו זה כלום לעומתה. וחטיפת ילדי תימן והמזרח והבלקן? ו"סאלח פה זה ארץ־ישראל" שכתבת נפלא עליו ושלחת אותי לצפות ברצף בסדרה המטלטלת? ונסיון הפוטש של שרון? וכפיית החמץ בפסח? והכנסת הנשים תחת החוק הדתי בכל דיני האישות? לא חסר. ישרעל (ולא רק היא…) אינה דמוקרטיה בכלל, בעיקר בשל כך שהיא מחזיקה אוכלוסייה גדולה כל כך תחת כיבוש ובשל המלחמות שהיא מחוללת. דמוקרטיה אמורה לדאוג לדמוס שלה ולא להרוג אותו ולרוששו. אמורה לדאוג לכולן! כלומר: לא בחירתו של הרוב היא העיקר, אלא הדאגה למיעוט. על זה צריכות להיות הבחירות ולא על בחירות בתוך המאפיה של רבי מרצחים.
אכן, הדוגמאות רבות. למרבה הפלצות.