בטור שהתפרסם היום במוסף ספרות ותרבות של עיתון הארץ, השוותה העורכת עלמה כהן ורדי, שאתה זכיתי לעבוד בהוצאת כנרת על שניים מספרי (מעקב, ורצח בבית הספר לאמנויות), בין שני סגנונות עריכה: עורכים שמתערבים בטקסט ואינם טורחים להתייעץ עם הסופר או אפילו להודיע לו על השינויים שהחדירו למה שכתב (ובמקרה אחד, שאותו מתארת כהן ורדי, שינו טקסט בניגוד לדעתה של הסופרת, שהופתעה לגלות את השינוי אחרי שסיפורה ראה אור!)

הנה הטור:

לבי לבי לעמליה כהנא כרמון, שגילתה כיצד "הצטרף" שלה נהפך ל"הזדווג" של שלונסקי, העורך. 

ונזכרתי, להבדיל, כמובן, בכמה מקרים שבהם עורכים חדי קולמוס ניסו להתערב בניסוחים שלי. 

הנה אחד מהם: סיפור על התערבות בוטה כל כך בטקסט, עד שהיא כבר נעשתה (בעיני לפחות) כמעט מבדחת, ולו רק מכיוון שמוטב לצחוק, במקום להתרגז: 

מתישהו בתחילת שנות ה-90 התקבל סיפור שכתבתי למוסף הספרותי של עיתון דבר המנוח. השמחה הייתה גדולה. עד שהוזמנתי למשרדי המערכת כדי לעבור על ההגהות האחרונות של הסיפור, ושם חיכתה לי הפתעה. מישהו, אולי מישהי, עד היום אין לי מושג של מי הייתה היד הגסה והחצופה, החליט להתערב בסיפור בתוקפנות שגובלת באלימות.  

הנה חלק קטן מאוד מהשינויים שמצאתי:

• "הוא הגניב לעברה חיוך סמוי" שונה ל"חיוך קטן".
• "הם ירדו לטייל במנהרות השטיחים האינסופיות" [שבבית המלון] השתנה ל: "ופסעו לאורך השטיחים שכיסו את המרצפות מקיר לקיר". 
• "אמנם זמנם ביחד היה קצוב תמיד" נהפך ל"אמנם זמני התייחדותם זה עם זו היו עד כה קצובים".
• "הם אפופים בעצבות משונה" השתנה ל"שניהם היו שקועים בעצבות".
• "יוחאי חש בעוצמה רבה בקיום האישה הזאת היושבת לצדו" היה ל"יוחאי כאילו חש את שעבר במוחה של דפנה." 
• "תענוג גופני רך" השתנה ל"עונג פיסי" (…)
• "הם הספיקו להכיר" קיבל תוספת: "הם הספיקו להכיר זה את גופה של זו" (וזאת, כמובן, גם טעות. בעברית כשמדובר בגבר ואישה הניסוח הנכון הוא זה את גופו של זה, כי מי צריך להיות קודם? הזכר? הנקבה?)
• מתוך הפסוקית "גלעין מותש של אבוקדו" הושמטה המילה "מותש" (מה, גלעין יכול להיות מותש? שמעתי בדמיוני את העורך או העורכת תוהים…). 
• "דפנה התאפקה שלא לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה, לקפוץ ולזרוק כריות – כל כך הרבה כריות לשני אנשים" קיבל נופך מנומס יותר: "למרות שדפנה רצתה מאוד לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה ולהניח את ראשה על הכריות – 'כל כך הרבה כריות לשני אנשים' – היא התאפקה." כי מה פתאום דפנה מעזה לחשוב שמתחשק לה לזרוק כריות? היא מתבקשת לנהוג בצורה נאותה, ורק להניח עליהן את הראש… (שלא להזכיר את השגיאה הניסוחית הלא תקנית "למרות ש…"). 

בשלב מסוים לקחתי את דפי העימוד ונסתי אתם על נפשי.

לבקשתי, הסיפור לא התפרסם בעיתון. כעבור כמה חודשים הוא הופיע בספריית מעריב, בקובץ הסיפורים לשתות תה עם מלכת אנגליה (בעריכתה של רחל הלוי, שהיא עורכת מעולה).

למרבה המזל, עלמה כהן ורדי (כמו גם שי צור, שערכה בידיעות ספרים את שירה והירושימה ואת יופי לי, יופי לי) היא עורכת מהסוג הראשון, המוזכר בכתבתה: היא נוגעת בטקסטים בעדינות ובחוכמה, ובשום פנים ואופן לא מעלה על דעתה לשנות משהו בלי שהכותבת תסכים, אלא מנהלת דיאלוג, שבסופו אחד הצדדים משתכנע. כך יאה וכך נאה.