השנה – 1963. ברדיו משדרים לראשונה משהו מוזר. הוא מתחיל בדיבור קצוב, מחוייך: " חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע…" שנענה בתשובה: "הם גירשו משם את נוח, לא עזרו הצעקות…"

מה זה? מערכון? מי הם "מנדל צבינגי ופושקש" שהדוברים רוצים "לתקוע להם מכות?"

כשהקולות התלכדו והצטרפה אליהם מנגינה הסתבר שזה אינו מערכון, אלא שיר, והוא ארוך, משתנה בלי הרף, ומגוון מאוד: מדי פעם מדקלמים אותו, מדי פעם שרים. יש בו מילים שנאמרות במשחקי ילדים: "אסומניה אבודניה, אן-דן-דינו"; דיאלוגים: "לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן / צ'וץ' נסע לכפר סבא"; קריאות ביניים: "עוזי מפחד מאבא"; פרצי צחוק; ואפילו מילים גסות! ברדיו! "רפי נוד"! "בנות מחורבנות"! "מסובבת את התחת"!

התדהמה הייתה רבה. מה גם שהשיר נמשך, כך היה נדמה אז, עד אינסוף. אכן, אורכו שש דקות תמימות, ובשמיעה הראשונה לא היה אפשר לצפות לאן יגיע, עד מתי יימשך, ומה עוד יכלול.

מדובר כמובן ב"שיר השכונה" שאת מילותיו חיבר חיים חפר, סשה ארגוב הלחין, גיל אלדמע עיבד, ושרו חברי להקת התרנגולים. הנה השיר: 

חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע 
מנדל צבינגי ופושקש 
משחקים בכדורגל 
כאן אצלנו במגרש 
הם גרשו משם את נח 
לא עזרו הצעקות 
בוא נתפוס אותם בכוח 
ונתקע להם מכות 

לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן 
צ'וץ' נסע לכפר סבא 
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן 
עוזי מפחד מאבא 
לך ותקרא לג'ים ואודי 
אהרל'ה ושמעון רודי 
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן 
נו שיבואו 
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש 
צ'וץ' נסע לכפר סבא 
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש 
עוזי מפחד מאבא 
תסתכל עליו על מנדל 
לא מכניס אפילו פנדל 
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש 
נו שיבואו 

איך שהם חטפו לפני חודשיים 
שמע זאת הייתה יופי של פצצה 
השמן קיבל פנסים בעיניים 
ועד היום האף שלו נפוח כמו קציצה 

לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן 
אי זה היה משגע 
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן 
מה ת'יודע 
לך ותקרא לג'ים ואודי 
אהרל'ה ושמעון רודי 
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן 
לך ותקרא לך ותקרא לך ותקרא ל- 

ג'ינג'י צביק 
ויוסי פליק 
ומוישה שמיר 
ולגפיר 
לרפי נוד 
שיש לו דוד 
בעין חרוד 
שם טוב מאוד 
לאורי קפיץ 
לראובן שפריץ 
לך ותביא אותם לכאן 
כאן, כאן, כאן, כאן 
אן דן דינו 
סופלה קטינו 
סופלה קטי קטו 
אליק בליק 
בום, בום, בום, בום 

One two 
Three allery 
Four five 
Six allery 
Seven eight 
Nine allery 
Ten allery 
One two three 

איפה החבר'ה 
הלכו לים 
תן סיגרה 
תהיה בן אדם 

איפה דן 
הלך לגן 
איפה חנה 
נסעה לרעננה 

תגיד מה 
מה 
תפוח אדמה 
תגיד איפה 
איפה 
בחיפה 

תגיד עין 
עין 

שמע ראיתי איך שגילה 
מקצרת חצאית 
בחיי שהיא התחילה 
להתלבש כמו דוגמנית 

זה מפני שהיא אוהבת 
את גיורא המדריך 
על ידו היא מסתובבת 
אם צריך או לא צריך 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
ולא רוצים כאלה מן בנות 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
ולא רוצים בנות מחורבנות 

את החברה היא שוכחת 
רק עם הגדולים תצא 
מלפנים היא מתפתחת 
היא לובשת כבר את זה 

כל היום היא מצוברחת 
מחמיצה את הפנים 
מסובבת את התחת 
ושונאת את הבנים 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
תשמע מה שאבי אתמול אמר 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
שכל הבחורות אותו דבר 

לא רוצים יותר לשמוע 
על בגדים ותסרוקות 
לכולן חסר קצת מוח 
וכולן מפונדרקות 

כל הדבורות והחנות 
הן יודעות רק לרכל 
נעזוב את הבננות 
שילכו לעזאזל 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
שכל האנשים לרחוב יצאו 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
רוצים שהבנות יתפוצצו 

הודי, הודי כושי כוש 
בוא תיתן לי עשר גרוש 
איזה מין טיפוס זה צביק 
כל היום הוא מעתיק 

מי ראה את שמעל'ה 
הוא הלך עם אמאל'ה 
היא אמרה לו בוא כבר צוציק 
תקבל זריקה בטוסיק 

לאדון קוראים פה מר 
לאישה גברת 
מי לקח את הקלמר 
מי סחב מחברת 

מי קיבל בלתי מספיק 
דני זידל הצדיק 
קמץ פתח ומפיק 
לא עזרו הפוילע שטיק 

רפי רון 
בלע בלון 
בן גוריון 
שבר חלון 

מי ישיר לנו פה סולו 
שירלי טמפל מרקו פולו 

לדה גול 
יש אף גדול 

יה תביטו מחזה 
השמן והרזה 
לאחד כזה חזה 
השני רזה כזה 

גנן גדל בגן דגן 
דגן גדול גדל בגן 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
רגל, רגל יד ביד 
בוא נרקוד ריקוד נחמד 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 

אסומניה אבודניה 
בוא נרקוד עם דודה פניה 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 

קפוץ כמו סוס 
קפוץ כמו רוח 
אל תקפץ כמו נאד נפוח 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
לכו למשטרה להגיש תלונה 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
אנחנו נפוצץ את השכונה 

את השיר הזמינה אצל יוצריו נעמי פולני, מייסדת להקת התרנגולים. "היא לא חתומה [על השיר]", היטיב לכתוב עליו עלי מוהר ברשימה שהופיעה בעיתון העיר, ולימים בספר עוד מהנעשה בעירנו, "אבל היא חוללה אותו, גרמה לו שיקרה, וקשה כבר לתאר את הפתעתן של אוזניים צעירות בשמען לראשונה את השיר הזה, את החידוש והראשוניות שהיו בו, את משב הרוח המהפכני שעבר בו במפולש ופרץ נתיב חדש ללשונו של הזמר העברי."

אוכל להעיד ממקור ראשון: אנחנו, בני הנוער של אותם ימים, התמגנטנו אל "שיר השכונה". הכול בו היה מוכר, ועם זאת – מעוצב: משחקי הכדור והקלאס, החול שבמרכז השכונה, הילדים שירדו עם החבל, הגיר, האבנים, הגוגואים והבורות שחפרו למענם… שפת הדיבור שלנו השתקפה בו. הבנו אותו היטב, והתרגשנו ממנו.

היו כמובן גם מי שהזדעזעו ממנו, והציפו את העיתונים במכתבים זועמים למערכת. הנה למשל אחד מהם: 

"ברצוני לענות לגב' מרים ברוקמן על מכתבה 'גסויות מעל גלי האתר (מעריב 7.6.63),'" כתב למערכת הקורא ששמו שרף יעקב. "טענתה בדבר 'הגשת טקסט קלוקל' היא נכונה כשלעצמה," הוא כתב, אבל המשיך בכך שניחם את הגברת המתקוממת ואת שאר הקוראים: "הנוער הישראלי שואב את מילותיו ממקורות אחרים, ולאו דווקא מפזמונים." עוד קבע יעקב שרף בדבריו כי: "שיר השכונה – כפי שמעיד עליו שמו – הוא שיר המשקף נאמנה את שמו."  כלומר: אין לדעתו לחשוש מפני השפעתו הרעה, שהרי אינו משקף את התרבות המקומית הנעלה, אלא רק את זאת של "השכונה"…

השיר הצליח מאוד, ויש לכך ראיות רבות. כמה חודשים אחרי שהתפרסם לראשונה הקליטה אותו להקה אלמונית שנטלה לעצמה את השם "להקת השכונה". חרף צו האיסור של בית המשפט המשיכה חברת מקולית להפיץ את התקליט הלא חוקי. (את השיר המקורי הקליטה הד ארצי), כפי שנכתב ב-16 באוקטובר, 1963, בעיתון הַבֹּקֶר. אפילו מצ"ח נדרשה להתערב בחקירת הזיוף, וגילתה כי חיילים חברי להקת פיקוד מרכז היו מעורבים בו.

אחד המשתתפים בזיוף תיאר באתר "עונג שבת" מדוע ואיך הוא נוצר: "בסוף קיץ 1963," כתב, "'שיר השכונה' של התרנגולים התחיל להתנגן כשלאגר (היום קוראים לזה להיט) היסטרי ואיתו עוד מספר שירים מהתוכנית השנייה של התרנגולים בבימויה של נעמי פולני. אלא, שנעמי, ששאפה תמיד לשלמות ולא התפשרה עד שהגיעה אליה, סירבה להוציא תקליט של שירי התרנגולים עד שאכן יגיעו לשלמות. בינתיים קול ישראל וגלי צה"ל – זה מה שהיה אז – שידרו את השיר מסרט הקלטה והמוני בית ישראל שרצו לרכוש את התקליט לא יכלו לעשות זאת כי תקליט לא יצא. את הדרישה הזאת ביקש למלא יהודי ממולח שהייתה לו חברת תקליטים בשם 'מקולית', שהתחרתה עם חברת 'הד ארצי', בעלת הזכויות על שירי התרנגולים. מה הוא עשה? פנה לחברי להקת פיקוד מרכז של אותם הימים והציע להם לחקות את שיר השכונה ועוד שני שירים, ולהוציא אותם בתקליט קטן במהירות של 45". ואז, בחשאי, באולפן הקלטות ששכן במרתף של בית פרטי ביפו, הקליטו, לדבריו, חברי להקת פיקוד מרכז את השיר.

"המונים צבאו על חנויות התקליטים וקנו את התקליט הקטן שהיה זול בהרבה מהתקליט המקורי'", הוא מוסיף. העונש האמיתי שספגו הזייפנים לא היה הקנס הכספי שהושת עליהם, אלא העובדה שחיים חפר וסשה ארגוב החרימו את הלהקה וסירבו לכתוב לה שירים, "עד שישתחררו כל אלה שהשתתפו בזיוף."

יש הטוענים כי הכותב לא דייק בתיאור הדברים, שכן השיר בביצוע המקורי נמכר ממש באותה עת, אבל התקליט היה הרבה יותר יקר מהגרסה המזויפת.

"שיר השכונה" נבחר כשיר השנה במצעד הפזמונים העבריים של 1963, ולהקת התרנגולים יצאה בקיץ של 1964 לסיבוב הופעות מוצלח באירופה, עם התוכנית שכללה אותו.

סשה ארגוב, המלחין, נהג לספר שאינו מחכה למוזות עד "שיואילו לבוא", אלא שהוא "מחזיק אותן ברצועה ומדגדג אותן."

דומה שהמוזות צייתו לכל היוצרים שהביאו לעולם את השיר שלפנינו.