התערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בוחנת את מגמות האוונגרד באמנות הרוסית במאה ה–20.

יש בה כמה מוצגים מרתקים במיוחד. באחד מהם אני מבקשת להתמקד. מדובר ביצירה של איליה קבקוב, אמן שנולד בברית-המועצות ב-1933 ופעל שם, וכיום חי בארצות-הברית. היצירה נקראת "פרימקוב היושבבארון": סדרת ציורים המוצגת על הקיר, והיא בעצם דפים מתוך אלבום או ספר.

בתחילת דברי ההסבר שלו למוצג כותב האמן: "בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח. שמעתי כל מה שהתרחש בחדר – איך ערכה אמי את השולחן לארוחת הערב, איך פרסה לחם, את אבי שואל איפה אני ואם הלכתי לשכנים… והמחשבה שהם אינם יודעים היכן אני – בזמן שלמעשה הייתי ממש לידם ויכולתי כמעט לראות אותם בלי להיראות – מילאה אותי בתחושה יוצאת דופן, תערובת של חשאיות, ביטחון ושעשוע…"

קבקוב מצא את הדרך לתאר את תחושותיו כילד. חלק מהציורים עונים על התפיסה המקובלת של מהו ציור: הם מתארים באופן ויזואלי את מה שפרימקוב ראה ממש, או קרוב לוודאי בעיני רוחו בלבד, כשיצא לראשונה מהארון. למשל, את חדר המגורים:

החצר האחורית, הרחוב, השכונה, העיר, המחוז….

אבל מרבית הציורים נשענים בעצם רק על טקסט. כך למשל סדרה של ריבועים שחורים שמתחתם כתוב "בתוך הארון", "אבא חוזר מהעבודה", "מרגריטה לבובנה הגיעה" וכן הלאה… – כל מה שהילד שומע ממקום מחבואו, ורואה רק את החושך שבתוך הארון. הריבועים השחורים מתכתבים עם יצירתו של המודרניסטי הרוסי קזימיר מלביץ', (1935-1897), שהתנגד לדרישות המשטר הקומוניסטי  וסירב לצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, שהיא ההיפך מאמנות מופשטת, שבה דגל. ב-1915 הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן". 

אחרי שפרימקוב ספק יוצא מהארון, הוא עושה מעין זום אאוט על העולם, עד לפריימים שרואים בהם (בעצם – קוראים!), "אדמה", "שמים", ולבסוף "אתר" ואחריו "נאון", שם לא נותר עוד אפילו פס של צבע כרמז לביטוי ויזואלי. נותרה רק המילה הכתובה. 

מעתה כל מושג הופך למילה: למשל "גזר טרי". "מלפפון טרי". "עגבנייה טרייה"…  

וזאת עד שהמילים עצמן מתפוגגות ונמוגות. 

בסופו של הסיפור מתעוררת תמיהה – מה בעצם קרה לילד? לאן נעלם?

הסדרה מרתקת ומלאה בהומור. היא כוללת ארבעים ושמונה פריימים שובי לב, משעשעים ומעוררי מחשבה. 

סדרה אחרת בתערוכה, שונה לגמרי ומרתקת ומשעשעת לא פחות, היא זאת של ויטאלי קומאר ואלכסנדר מלמיד. היא מכונה "ישראל/סין": הדבק צילומים, שבהם מחברים היוצרים בין דימויים ישראליים וסינים. הנה שתי דוגמאות מהסדרה (שמן הסתם אינן זקוקות לשום דברי הסבר או פרשנות…): 

התערוכה כולה הותירה "טעם של עוד" ותחושה של רצון לשוב אליה כדי להוסיף ולהתמקד בחלקיה השונים.