מה ההבדל בין קנדי לטראמפ

ה-20 בינואר 1961 היה יום חורפי בהיר וקר. וושינגטון די-סי, בירתה של ארצות הברית, כוסתה בשלג שירד בליל אמש. ליד החזית המזרחית המשופצת של הקפיטול עמד איש צעיר, ג'ון פיצג'רלד קנדי, אז רק בן 44, והושבע לנשיאות: הנשיא הנבחר הצעיר ביותר אי פעם בארצות הברית. ההמונים הריעו לנשיאם החדש, שדבריו החודרים אל הלב נשמעים כיום כמעט מופלאים, אם משווים אותם למציאות של ימינו ולדברים שנוהג לומר נשיא ארצות הברית הנוכחי. הנה נאום ההשבעה המלא של קנדי (כאן בתרגומי):

"היום אנחנו עדים לא לניצחונה של מפלגה, אלא לחירות החוגגת את ניצחונה – סמל לְקץ, וגם להתחלה – של התחדשות ושינוי. נשבעתי בפני האל, כפי שהורו האבות המייסדים לפני מאה שנה ושלושה רבעי המאה.

העולם השתנה. האדם מחזיק בידיו את הכוח לבטל את העוני, אבל גם לשים קץ לחייהם של כל בני האדם. עם זאת, האמונות המהפכניות שלמען מימושן נאבקו האבות המייסדים עדיין רלוונטיות ברחבי העולם: האמונה שהאל, לא נדיבותה של המדינה, הוא מי שמעניק זכויות לבני האדם.

אל לנו לשכוח שאנו היורשים של אותה מהפכה ראשונה. מכאן ואילך יימשך המסר המופנה הן אל ידידינו והן אל אויבינו: הלפיד יעבור אל הדור הבא של האמריקנים, אלה שנולדו במאה הנוכחית, אלה שהמלחמה עיצבה אותם, והשלום הקשה והמר הכשיר אותם. אנו, הגאים במורשת רבת הימים שלנו, אנו, שאיננו מוכנים להיות עדים לפגיעה האטית בזכויות האדם, זכויות שהאומה שלנו מחויבת להן מאז ומתמיד, זכויות שגם כיום אנחנו מחויבים להן, בארצנו וברחבי העולם.

כל אחת מאומות העולם, בין אם היא מבקשת את טובתנו ובין אם היא חורשת רעה, צריכה לדעת שאנחנו נכונים לשלם כל מחיר, מוכנים לשאת עלינו כל נטל, להתמודד עם כל קושי, לתמוך בכל ידיד ולהיאבק בכל אויב, כדי להבטיח את קיומה ושגשוגה של החירות.

לכך, וליותר מכך, אנחנו מתחייבים.

לבני הברית הנושנים שלנו, שאתם אנחנו חולקים את מקורות התרבות והרוח: אנו מתחייבים לשמור על נאמנות של ידידים מסורים. אם נישאר מאוחדים, אין כמעט מה שייבצר מאתנו להגשים, במגוון של יוזמות ושיתופי פעולה. אם נתפלג, יהיו דברים מעטים שנוכל לבצע – שכן בהיותנו מפורקים ומופרדים לא נעז להתמודד עם אתגרים קשים.

אל המדינות החדשות, שאת פניהן אנו מקדמים כחלק מהעמים החופשיים: אנחנו מתחייבים לוודא ששליטה קולוניאלית אחת לא תתבטל ואז תוחלף בעריצות אכזרית אחרת. לא נצפה לתמיכתן המתמדת, אבל נקווה שאותן מדינות יתמכו בנחישות בחֵירוּת של עצמן, ושלא ישכחו כי כל מי שחיפש אחר הכוח תוך כדי רכיבה על גב הנמר, מצא את עצמו בסופו של דבר בתוך קרביו של אותו נמר.

לאנשים החיים ברחבי העולם בבקתות ובכפרים, לאלה שנאבקים כדי להשתחרר מהסבל: אנחנו מתחייבים להשקיע את מרב המאמצים כדי לעזור להם לעזור לעצמם, במשך כל פרק זמן שיידרש. לא מכיוון שהקומוניסטים נוהגים כך, לא מכיוון שאנחנו זקוקים לקולות שלהם כמצביעים, אלא מכיוון שכך ראוי לנהוג. אם חברה שנהנית מחירות אינה יכולה לעזור לרבים שהם עניים ואומללים, היא לא תוכל להושיע גם את המעטים העשירים.

לרפובליקות האחיות שבגבולנו הדרומי אנו מציעים התחייבות מיוחדת: להפוך את המילים הטובות שלנו למעשים טובים, בברית חדשה של קדמה. לעזור לשחרר בני אדם וממשלות, כדי שיצליחו לסלק את העוני. אבל אסור לנו להניח למהפכה הזאת, שיש בה רק תקווה, ליפול טרף לכוחות עוינים. שכנינו צריכים לדעת שנצטרף אליהם כדי להתנגד לכל תוקפנות או חתרנות, בכל מקום שהוא באמריקה. וכוחות אחרים חייבים לדעת שהחצי הזה של כדור הארץ מתכוון להישאר השליט בביתו.

לארגון העולמי של מדינות ריבוניות, האו"ם, שהוא התקווה האחרונה הטובה ביותר בעידן שבו כלי המלחמה גברו על כליו של השלום: אנחנו מחדשים את התחייבותנו לתמוך בארגון, כדי שלא יעסוק רק בגינויים, כדי לחזק את כוחו כמגן על החדשים ועל החלשים, וכדי להרחיב את תחום השפעתו.

ולבסוף, לאותן אומות המבקשות להתייצב מולנו כאויבות, אנו מציעים לא רק התחייבות, אלא גם משאלה: ששני הצדדים יחלו בחיפוש אחר שלום, לפני שכוחות ההרס האפלים שהמדע שחרר ישמידו את האנושות, בטעות או בכוונה.

לא נעז לפתות אותם בחולשתנו, כי רק אם נהיה חמושים במידה שתסיר כל ספק, נוכל להיות בטוחים לגמרי שלא ניאלץ להשתמש בנשק.

אבל שתי המעצמות אינן צריכות להתנחם במהלכינו הנוכחיים, שכן שני הצדדים נושאים עליהם את העול כבד שגובים כלי הנשק המודרניים. שתי המעצמות מוטרדות בצדק מהתפשטותו של האטום הקטלני, אבל שתיהן דוהרות לעבר אותו מאזן אימה שעלול להביא למלחמתה האחרונה של האנושות.

בואו  נתחיל אם כן מחדש. שני הצדדים חייבים לזכור שדרך ארץ אינה אות לחולשה, וכנות היא עניין שדורש תמיד הוכחה. בואו לא נתדיין מתוך פחד. בואו לא נפחד להתדיין.

בואו נאפשר לשני הצדדים לבחון אילו בעיות מאחדות אותנו, במקום לעמול על הבעיות שמפרידות בינינו.

בואו נאפשר לראשונה לשני הצדדים לנסח הצעות רציניות ומדויקות לבדיקה ולשליטה על כלי נשק – ונביא לכך שהיכולת להשמיד עמים אחרים תימצא בשליטתן של כלל האומות.

בואו נאפשר לשני הצדדים לרתום את פלאי היכולות של המדע, במקום את כוחות ההרס המבעית הטמונים בו. ביחד נחקור את הכוכבים, נכבוש את המדבריות, נכחיד את המחלות, נחדור אל מעמקי האוקיינוס ונעודד את האמנות ואת המסחר.

בואו נאפשר לשני הצדדים להביא אל כל קצווי תבל את דברו של הנביא ישעיהו: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים." ואם ראש-החץ של שיתוף הפעולה ידחק ויסיג את יערות-העד של החשדנות, יוכלו שני הצדדים לשלב ידיים ולשתף פעולה, לא במאמץ לייצר מאזן אימה, אלא כדי ליצור עולם חדש שהחוק שולט בו, שבו החזקים הוגנים, החלשים מובטחים והשלום נשמר.

את כל אלה לא נשלים בתוך 100 הימים הראשונים. גם לא ב-1,000, גם לא עד תום ימי הממשל הנוכחי, אולי אפילו לא במהלך חיינו. אבל בואו נתחיל.

בידיכם, אחי אזרחי ארצנו, יותר מאשר בידי, מונחים ההצלחה או הכישלון של דרכנו. מאז שנוסדה המדינה זומן כל דור חדש להעיד על נאמנותו הלאומית.  בעולם כולו אפשר למצוא את הקברים של אמריקנים צעירים שנענו לקריאה ויצאו לשרת.

הקול הקורא מזמן אותנו שוב – זאת אינה קריאה לשאת נשק, אם כי אנו זקוקים לו; זאת אינה קריאה לצאת למלחמה, אם כי עלינו להילחם – זאת קריאה לשאת את נטל המאבק של אור הדמדומים המתמשך, שנה אחרי שנה, "הִתְלַהֲבוּ בָּרוּחַ, שִׂמְחוּ בַּתּוֹחֶלֶת": מאבק נגד אויביו המשותפים של האדם: עריצות, עוני, מחלות, והמלחמה עצמה.

האם נוכל לחשל נגד האויבים הללו ברית עולמית אדירה, צפון ודרום, מזרח ומערב, שתעניק לאנושות כולה חיים פוריים יותר? האם תצטרפו למאמץ ההיסטורי?

לאורך ההיסטוריה הארוכה של העולם, זכו דורות מעטים להגן על החירות ברגעים של סכנה מוחלטת. אני לא חושש מפני האחריות – אני מקדם את פניה בברכה. אני לא מאמין שמישהו מאתנו ירצה להתחלף עם עמים או עם דורות אחרים. האנרגיה, האמונה, המסירות שאנו מביאים אתנו למשימה יאירו את ארצנו ואת כל מי שמשרת אותה, ובוהק הלהבה יכול באמת ובתמים להאיר את העולם.

ולכן, אחי האמריקנים, בני ארצי: אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם, שאלו מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם.

ואל אחי אזרחי העולם: אל תשאלו מה אמריקה תעשה למענכם, אלא מה נוכל לעשות ביחד, למען חירותו של האדם.

ולבסוף, בין אם אתם אזרחי אמריקה או אזרחי העולם, דרשו מאתנו רמות איכות מסוימות של כוח והקרבה, כמו אלה שאנו תובעים מכם. מאחר שמצפון נקי הוא הגמול הוודאי היחיד שנזכה לו, מאחר שרק ההיסטוריה תשפוט את מעשינו, בואו נצא לדרך וננהיג את ארצנו האהובה, ונבקש את ברכתו ואת סיועו של היושב במרומים, אך נדע כי כאן, על פני האדמה, רק אנו אלה שאמורים באמת לבצע את עבודתו."

מהנאום נותרו חקוקות בזיכרון בעיקר המילים "אל תשאלו מה ארצכם יכולה לעשות למענכם – שאלו מה אתם יכולים לעשות למען ארצכם", אבל מעניין להתעכב לא רק עליהן, אלא על הרוח השורה על כולו. יש לזכור כי הוא נישא רק 16 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, כלומר, שנים לא רבות אחרי שארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על ערים ביפן, כדי לזרז את כניעתה. ביום ההשבעה של קנדי הייתה אמריקה נתונה בעיצומה של המלחמה הקרה עם ברית המועצות. והנה פונה נשיא אמריקני בנאומו לא רק אל אזרחי ארצו, אלא אל העולם כולו ומפציר בכולם להתאחד ולשתף פעולה כדי לשפר את מצבם של כל בני האדם באשר הם, "כי כך ראוי לנהוג". אמנם הוא מכריז שארצות הברית לא תהיה מוכנה לוותר על הנשק העומד לרשותה, שכן, כך הוא מסביר, חולשה מזמינה התקפה, אבל מתוך עמדה של כוח הוא מבקש לפעול למיגור העוני והרעב בעולם כולו, ושואף להביא את בשורת החירות לכול.

כמה שונה עמדתו של הנשיא האמריקני הנוכחי וכמה שונה עמדת בוחריו: כל מי ששמחו לשמוע את הבטחתו לבנות חומה בין ארצות הברית למקסיקו, לעומת בוחריו של קנדי שהריעו לו כשהבטיח לסייע לשכנותיה של ארצות הברית מדרום.

שאיפתו "ליצור עולם חדש שהחוק שולט בו, שבו החזקים הוגנים והחלשים מובטחים" הייתה מן הסתם זוכה כיום לזלזול מצד בוחריו של טראמפ שסבורים כי אין לצפות מארצם לעזור לחלשים, למשל – לפליטים המתדפקים על שעריה. הבטחתו של קנדי להתמודד עם כל קושי, לתמוך בכל ידיד ולהיאבק בכל אויב "כדי להבטיח את קיומה ושגשוגה של החירות" ברחבי העולם הייתה מן הסתם זוכה כיום לתגובה נזעמת. מדוע, שואלים את עצמם כיום אמריקנים רבים, אמורה אמריקה להתערב בענייניהן הפנימיים של ארצות שבהן שוררים דיכוי, רעב ועוני?

קנדי ביקש "להעניק לאנושות כולה חיים פוריים יותר". טראמפ הבטיח להתמקד בענייניה הפנימיים של ארצו, "לחזק אותה, שוב".

קנדי התגאה בחיילים האמריקנים שקבריהם פזורים ברחבי הגלובוס, כי נענו לקריאה לצאת ולהילחם. נראה כי האמריקנים אינם ששים עוד להגיע לכל מקום בעולם ולהקריב את עצמם כדי להבטיח את חירותו של הזולת.

לא רק הבטחות השמיע קנדי בנאומו. הייתה בו גם איום סמוי שהופנה כלפי האויבת הגדולה ביותר של ארצות הברית באותם ימים: ברית המועצות. קנדי הבהיר כי אמנם יש בפיו בשורה, הוא חותר להגיע להבנות, לשיתוף פעולה ולשלום עולמי שנועד לשפר את גורלם של החלשים, אבל ארצות הברית בהנהגתו אינה מתכוונת להיחלש, ולוא רק משום שחולשה תזמין תוקפנות כלפיה.

קנדי לא חסך משומעיו את ההערכה שלפיה לא יצליח לקיים את כל הבטחותיו במהלך נשיאותו, או אפילו במהלך חייו.

אף אחד, ודאי לא הוא עצמו, לא יכול היה להעלות בדעתו עד כמה קצרים הם יהיו, שהרי שכעבור שנתיים וחצי בלבד נרצח הנשיא במהלך נסיעה במכונית פתוחה ברחובה של העיר דאלאס, וודאי שלא הספיק לממש אפילו חלק קטן מתוכניותיו.

2 תגובות על ״מה ההבדל בין קנדי לטראמפ״

  1. טוב עשית שהבאת את נאומו של קנדי, לא רק כדי להמחיש עד כמה המציאות כיום שונה, אלא גם כדי להזכיר לנו, עד כמה רחקה מאתנו כיום שפת השלום ושיתוף הפעולה ועד כמה אנו זקוקים לה כאוויר לנשימה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s