אין הרבה ספרים שדומים לקרנפורד, מאת אליזבת גאסקל. שנינותו מעלה על הדעת את, כן, כן, לא פחות, ספרו המוכר כל כך של ג'רום ק' ג'רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), בגרסה נשית, כמובן.

יש נופך דומה באירוניה המושחזת, המשעשעת, של שני הכותבים, שלא חיו באותה תקופה (גסקל: 1865-1810, ג'רום: 1927-1859), אבל היו אנגליים כל כך, ושאבו כנראה את חוש ההומור שלהם ממעיינות דומים.

הגיבור הראשי של קרנפורד הוא מעמד הביניים של החֶבְרה האנגלית בעיירה כפרית בדיונית, באנגליה. גאסקל שאבה את השראתה מעיירה אמיתית, נאטספורד שבצ'שייר, שבה גדלה בבית דודתה, אחרי שאמה מתה.

הרומן, שנדמה תחילה כאוסף של סיפורים קצרים – בהמשך מסתבר שכולם מתחברים ושנרקמת עלילה – נמסר מפיה של מספרת, שאל שמה, מרי סמית, אנו מתוודעים, ובעקיפין, רק בשליש האחרון שלו. זהו כמובן השם הסתמי והגנרי ביותר שהחברה האנגלית יכולה לספק. בתחילתו של הרומן נוכחותה של המספרת כמעט שאינה מורגשת, אבל בהמשך אנו לומדים להכיר את קולה, ומבינים משהו על אישיותה: היא נדיבה, ידידותית, נכונה לעזור, נאמנה, אבל בעיקר, ויותר מכול, חדת ראייה ומצחיקה מאוד. שום חולשה אנושית אינה נסתרת מעיניה, ואת כל מה שהיא רואה סביבה היא מיטיבה לתאר. (היא עצמה מודעת לשעשוע, מתבדחת מדי פעם בכוונה, ואפילו מתארת פעם או פעמיים איך פרצה בצחוק מוצדק מאוד).

נדמה לי שאילו אליזבת גאסקל, המוסווית בדמותה של "מרי סמית", הייתה כותבת בימינו, היא הייתה יכולה לספק טקסטים מצוינים לסטנד אפ קומדי, שהרי כמוה גם האמנים הללו, המופיעים על הבמות ומבדחים את דעת הקהל, חושפים בדבריהם אמיתות נסתרות, לפעמים קצת מכאיבות, אבל תמיד מצחיקות.

כאמור, הגיבורה הראשית של הרומן היא החֶברה שבה מסתובבת מרי סמית (ומן הסתם, גם הסופרת), בדגש על מדרג המעמדות החברתיים, שמתבטא בכל ניד ראש, הגיג, או חבישה של כובע. כל דבר מייצג את המעמד החברתי של כל אדם, את החשש שמא מעמדו יתדרדר, ואת השאיפה המתמדת לעלות למקום גבוה יותר. כל מעשה או אמירה נבחנים בהתאם לכך. גאסקל כמובן מלגלגת על כל זה, אבל עושה זאת בעדינות ובאהבה.

כך למשל חברתה של הדוברת: מרי מספרת שהיא הזמינה אותה לביקור "אף שראיתי שהתעורר בה החשש שמא אבי, שעבר לגור בדראמבל, החל לעסוק ב'סחר הכותנה האיום הזה' ובכך גרר את משפחתו אל מחוץ ל'חברה האריסטוקרטית.'"

נשות העיירה חוששת שמא "יחלפו עוד כמה שנים ולא תישאר לנו חברה גבוהה כלל", וזאת מכיוון ש"רוב הגברות בעלות השם הטוב מקרנפורד הן רווקות קשישות או אלמנות ללא ילדים". 

כולן עסוקות בלי הרף במראית העין הנדרשת כדי לשמור על מעמדן: "נעמדנו מול המראה כדי להעלות על פנינו את הארשת הנעימה והאדיבה הרצויה למפגש חברתי". 

לא רק בתיאורי העיסוק במעמד החברתי מתגלה שנינותה של גאסקל: אין כמעט עמוד שלא מסתתרת בו הלצה סמויה, מעין קריצת עין וחיוך ששולחת אלינו הכותבת. הנה כמה דוגמאות קטנות שקשה היה לבחור אותן, כי הן רבות כל כך:

"'הגיע הזמן שמיס ג'סי תניח לגומות החן שלה ולא תנסה להיראות כל הזמן כמו ילדה'", אומרת אחת הדמויות, והמספרת, אומרת לעצמה: "איני חושבת שהייתה לה היכולת לעשות דבר-מה בנוגע לגומות החן שלה"…

"ניכר היה," היא כותבת על מישהי, "שהתרגשות גדולה אחזה בה ושהיא מלאה בכוונות טובות, שכן היא אכלה בעמידה ופיזרה נזיפות לכל עבר."

הדוברת מספרת איך נאלצה להאזין למכתבים משפחתיים ישנים של חברתה ומספרת לנו "אוי לי, כמה השתוקקתי לעובדות במקום הגיגים במהלך ההקראה! היא נמשכה שני ערבים שלמים. לא אכחיש שניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב על דברים רבים אחרים, אבל הקפדתי להיות דרוכה וקשובה בסיום כל משפט."

היא מספרת איך המארחת מגישה לגבירות העיירה שבאו לביקור נימוסים מגש עם תקרובת. "נאות מאוד היו הכוסות, עתיקות מאוד היו הצלחות, דקות מאוד היו פרוסות הלחם ודקות שכבות החמאה על הפרוסות. קטנים מאוד היו שברי הסוכר. לא היה קשה לראות שסוכר הוא תחום החסכנות החביב על גברת ג'יימסון"… בהמשך, אותה גברת ג'יימסון משאירה לאורחות רק את קנקן החלב, ואת השמנת נותנת לכלב. "ואז היא אמרה לנו כמה הבחור הקטן חכם ונבון, שהוא יודע היטב מהי שמנת ואינו מוכן לקבל תה בחלב בלבד. אבל אנו עצמנו נותרנו עם חלב בלבד. בינינו לבין עצמנו חשבנו שאנחנו חכמות ונבונות לא פחות מקרלו, וחשבנו שהמארחת שלנו מוסיפה חטא על פשע כשהיא מבקשת מאיתנו להתפעל מהכרת הטובה של הכלב, המכשכש בזנבו בעודו טועם מהשמנת שהייתה אמורה להיות שלנו"…

היא מתארת איך אחת המארחות מושיבה את הנשים שבאו אליה לביקור: "גברת פורסטר הטובה והעדינה, בבגדיה הבלויים, הונחתה מיד אל מושב הכבוד השני בחשיבותו – כיסא שהזכיר במידת-מה את מושבו של הנסיך אלברט ליד המלכה – מקום טוב, אבל לא עד כדי כך טוב." 

כשמגיעה לעיירה ליידי (אמנם רק מסקוטלד, אבל בכל זאת!) מתלבטות הנשים איך לנהוג: "לא היינו רוצות שליידי גלנמייד תחשוב שהגברות של קרנפורד אינן מתמצאות בכללי הנימוס של החברה הגבוהה". 

גאסקל חומדת לצון כשהיא מערבת ברומן את צ'רלס דיקנס ואת סמואל ג'ונסון: שתיים מהדמויות מתווכחות מרה על איכותם הספרותית של השניים, זאת מצדדת בג'ונסון אך מתעבת את דיקנס, וזה נרתע מג'ונסון, אך מעריץ את דיקנס. הסצנה משעשעת במיוחד כשזוכרים שדיקנס הוא מי שהעניק לגאסקל את האכסניה הספרותית שבה הופיעו יצירותיה, וכתב עליהן שהן "דיוקן חברתי מן המעלה הראשונה. יצירה שובת לב ומעוררת את התיאבון" (הציטוט מופיע על כריכתו הקדמית של הספר).

חרף כל הסנוביות המעמדית, חרף הצורך המתמיד והמודגש לשמור על מראית עין מכובדת ונאותה שהיא מביאה בפנינו,  גאסקל מקפידה בסופו של דבר לצייר את הדמויות שהיא מתארת באורח חיובי ביותר. נדיבותן, טוב לבן, עדינות הנפש שבה הן ניחנות נחשפים למרבה השמחה בסופו של הרומן המרנין הזה. 

יש לשבח גם את התרגום הנפלא של תומר בן אהרון. בלי להשוות למקור האנגלי אפשר היה לחוש ברוחו, ועם זאת אף לרגע לא התעוררה תחושה "חצצית" של עברית לא טבעית. אדרבא, השפה זורמת, ולא פעם חשתי שהמתרגם מצא פתרונות מעולים למהמורות אפשריות. 

לסיכום: ספר שמבטיח שעות של הנאה. 

   CRANFORD Elizabeth Gaskell
לעברית: תומר בן אהרון