שתים עשרה שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הוא קיבל את פרס נובל לספרות, והוא רק בן 44, אחד הזוכים הצעירים ביותר בפרס: אלבר קאמי, סופר ופילוסוף אקזיסטנציאליסט יליד אלג'יר, התייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה, ולכן גדל בעוני. בבגרותו עבר לצרפת, ובזמן מלחמת העולם השנייה הצטרף לרזיסטנס – תנועת ההתנגדות שנאבקה נגד השלטון הגרמני בצרפת – שבה פעל כעורך של כתב עת מחתרתי. בתום מלחמת העולם, כשארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על יפן, היה בין הבודדים שהתרעמו על כך בפומבי.

הד לעמדותיו אפשר למצוא בנאום שנשא כשקיבל את פרס נובל (כאן בתרגומי, מהתרגום לאנגלית):

"כשאני מקבל את הפרס שבו, חברי האקדמיה, החלטתם לכבד אותי, אני חש הכרת תודה עמוקה, במיוחד כשאני חושב על כך שמעלותיו עולות על מעלותיי. כל אדם, ועוד יותר מכך כל אמן, רוצה בהכרה. גם אני רוצה בה. אבל כשנודע לי על החלטתכם, לא יכולתי שלא להשוות את משמעויותיה עם מי שאני באמת: גבר די צעיר, עשיר רק בספקות וביצירתו שטרם הסתיימה. אדם שרגיל לחיות בבדידות היצירה או לחסות במחסה שמעניקות לו חברויותיו. אדם שאינו יכול שלא לחוש בעתה כשהוא שומע על ההחלטה שלפתע מעתיקה אותו ורק אותו אל מרכז תשומת הלב ואל אור הזרקורים. מה יכול לחוש אדם שנעתר לכבוד כזה, בשעה שסופרים אחרים באירופה, ובהם הדגולים ביותר, נידונים לשתיקה, וארץ המולדת שלהם חווה מצוקה אינסופית.

נדהמתי וחשתי טלטלה פנימית. כדי לזכות שוב בשלוות נפשי נאלצתי להשלים עם מזלי הנדיב מדי. ומאחר שאיני יכול להצדיק את אותו מזל תוך הישענות על הישגי בלבד, מצאתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא מה שעזר לי מאז ותמיד, גם כשהנסיבות היו הפוכות: דעותיי על האמנות שלי ועל תפקידי כסופר. הרשו לי לספר לכם, מתוך הכרת תודה וידידות, ובפשטות הכי גמורה שאוכל לעשות זאת, על אותן דעות.

איני יכול לחיות בלי האמנות שלי. אבל מעולם לא הצבתי אותה מעל כל הדברים האחרים. אם אני זקוק לה, זה מכיוון שאינה נפרדת מעמיתי, בני האדם. היא מאפשרת לי לחיות, בדיוק כפי שאני, על אותו מישור אתם. היא משמשת אמצעי להניע אנשים רבים ככל האפשר, שכן אני מציע להם תמונה משופרת של שמחות משותפות ושל סבל. האמנות מחייבת את האמן לא להתבודד ומאלצת אותו להישמע לצו הפוקד עליו ענווה מוחלטת ואמת אוניברסלית. לא פעם מתחוור למי שבוחר בחיים של אמן כי הוא עושה זאת משום שהוא חש שונה מהזולת, משום שאינו יכול לשמר את אמנותו או את שונותו, אלא אם יודה בכך שהוא דומה לזולתו. האמן מתחשל למען האחר, בין אם ביופי שאינו יכול לחיות בלעדיו, ובין אם בזכות הקהילה שאינו מסוגל להיתלש מתוכה. לכן אמנים אמיתיים אינם בזים לשום דבר. עליהם להבין, לא לשפוט. ואם הם נאלצים לבחור צד, הם יכולים אולי לצדד בחברה שבה, כמו שאמר ניטשה, לא ישלוט השופט אלא היוצר: הפועל, או האינטלקטואל.

תפקידו של הסופר אינו משוחרר מחובות קשים. אם הוא סופר, הוא אינו יכול לשרת את מי שיוצרים את ההיסטוריה. הוא משרת את אלה שסובלים ממנה. אחרת ייוותר לבדו, ואמנותו תישלל ממנו. כל צבאות העריצות, על מיליוני האנשים הנמנים עמם, לא יוכלו לשחררו מההתבודדות שהוא נוקט, אפילו ובמיוחד אם הוא מותאם להם. אבל די בשתיקתו של האסיר האנונימי, המופקר להשפלות בקצה אחר של העולם, כדי למשוך אליו את הסופר שיפדה אותו מגלותו, אם בשל זכות היתר שמקנה לו החירות, הוא מצליח לא לשכוח את אותה שתיקה של האסיר האנונימי, ואז מעניק לה קול, באמצעות אמנותו.

איש מאתנו אינו דגול מדי למשימה. אבל תמיד, בין אם מדובר באמן נידח ובין אם מדובר ביוצר שזכה לפרסום זמני, אם הוא כלוא בין גדרות התיל של עריצות או אם הוא חופשי להתבטא, הסופר יכול לכבוש את לבה של הקהילה שתצדיק אותו, אם ישלים עם מגבלות היכולת שלו ויגייס אותה לשתי המשימות הקובעות את גדולת יצירתו: לשרת את האמת ולשרת את החרות. מאחר שמשימתו היא לאחד אנשים רבים ככל האפשר, אסור שיצירתו תתפשר עם שקרים או עם שעבוד. בכל מקום ששני אלה שולטים, הם מולידים בדידות. בכל מקום שחולשתנו האנושית מתקיימת, אצילות אמנותנו תהיה כרוכה בשתי מחויבויות, שקשה לשמר אותן: היוצר יסרב לשקר, לכן יספר על כל מה שידוע לו, והוא יתנגד לדיכוי.

במשך יותר מעשרים שנות היסטוריה מטורפת, בצוק העתים, אבוד ונטול תקווה כמו כל בני דורי, תמכתי בעניין אחד: בתחושה הסמויה שהכתיבה מעניקה כבוד, כי זאת פעילות שיש בה מחויבות – ולא רק  המחויבות לכתוב. מבחינתי, בהתחשב בכוחותיי ובמצבי, זאת הייתה מחויבות לשאת, ביחד עם כל מי שחיו באותה תקופה היסטורית, את המצוקה ואת התקווה שחלקנו. האנשים הללו, שנולדו בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, שהיו בני עשרים כשהיטלר עלה לשלטון, שגדלו בימים שהחלו המשפטים המהפכניים, האנשים שהתמודדו לאחר מכן עם השלמת חוק לימודיהם לנוכח מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, העולם של מחנות הריכוז, אירופה של העינויים ושל בתי הסוהר – האנשים הללו חייבים כיום לגדל את ילדיהם ולהמשיך ליצור בעולם שהשמדה גרעינית מאיימת עליו. אף אחד אינו יכול לצפות מהם, לדעתי, שיהיו אופטימיים. ואני חושב אפילו שעלינו להבין את הטועים ולהילחם נגדם. נגד הטועים, שמרוב ייאוש תובעים את זכותם לבוז לכול ולדגול בניהיליזם המאפיין את העידן הנוכחי. הרי מרביתנו, בארצי ובאירופה כולה, מתנגדים לניהיליזם, רובנו שקועים במסע של חיפוש אחרי לגיטימיות. בימים של אסון נאלצנו לייצר לעצמנו את אמנות החיים, כדי שנצליח להיוולד מחדש ולהילחם בגלוי נגד פעולתו של יצר המוות, שפעל בתוך ההיסטוריה שלנו.

אין ספק: כל דור מרגיש שהוא נקרא לתקן את העולם. הדור שלי יודע שהעולם לא יתוקן, אבל משימתנו קשה אולי עוד יותר. עלינו למנוע את השמדתו העצמית. ירשנו היסטוריה מושחתת, שמעורבים בה מהפכות, טכנולוגיה שנטרפה עליה דעתה, אלים מתים ואידיאולוגיות שחוקות; עולם שבו כוחות בינוניים יכולים להרוס הכול, והאידיאולוגיות מתקשות לשכנע; עולם שבו התבונה השחיתה את עצמה והשתעבדה לשנאה ולדיכוי. הדור שלנו החל בשלילת עצמו, ונאלץ לייסד מחדש, מבפנים ומבחוץ, את המעט שנותר מקדושת החיים והמוות. בעולם שמאוים בהשמדה, שבו הנוגשים המרים ביותר עלולים להשית על הכול כליה מוחלטת, הדור שלנו יודע כי במאבק מטורף נגד השעון, עליו להשיב את השלום שישרור בין העמים, ולא בדרך של שעבוד. עלינו לפשר מחדש בין עמל לתרבות, וליצור מחדש את ארון הברית השייך לכל בני האדם. לא בטוח שהדור הזה יצליח אי פעם במשימה האדירה הזאת, אבל האתגר הכפול של אמת ושל חרות כבר מתעורר ברחבי העולם, ואם לא תהיה ברירה, הדור שלנו יודע איך למות למענם, בלי לשנוא. בכל מקום שבני דורנו נמצאים יש להצדיע להם ולעודד אותם, במיוחד במקומות ששם הם מקריבים את עצמם. אני בטוח שאזכה לאהדתכם המלאה כשאבקש להעביר את הכבוד שחלקתם לי אל בני הדור הזה.

ועתה, אחרי ששרטטתי את אצילות אמנותו של הכותב, עלי להציבו במקומו הנכון. אין לו, לכותב, שום טענות או דרישות, חוץ מאלה שהוא חולק עם רעיו לנשק: הוא פגיע אך עיקש, הוא לא הוגן ועם זאת הוא רודף צדק, הוא עושה את עבודתו בלי בושה או גאווה, הוא גלוי לעיני כול, הוא אינו חדל להפריד בין יגון ליופי, והוא נאמן לצורך לשאוב מחייו הכפולים את היצירות שהוא מנסה בעיקשות להציב בתוך התנועה ההרסנית של ההיסטוריה. מי בכלל יכול לצפות ממנו לפתרונות מוחלטים וללקח מרומם? האמת מסתורית וחמקנית, ויש תמיד לכבוש אותה ולהשתלט עליה. החרות מסוכנת, מקשה על החיים, ובה בעת – מעוררת התעלות. עלינו לצעוד לעבר שני היעדים הללו, בכאב אך בנחישות, גם אם נהיה בטוחים שבדרך כה ארוכה יתגלו חסרונותינו. האם קיים כיום סופר שיכול להעז ולהעמיד את עצמו במצפון שקט כמטיף למידות טובות? באשר לי, עלי לקבוע שוב: איני כזה. מעולם לא יכולתי לכפור בָּאור, בהנאת הקיום, בחרות שבה גדלתי. אבל גם אם הנוסטלגיה מסבירה רבים מחסרונותיי ומטעויותיי, אין ספק שהיא עזרה לי להבין טוב יותר את אוּמנותי. היא עזרה לי לתמוך, בלי להטיל שום ספק בכל האנשים ששותקים, באלה שמתקיימים בחיים שנועדו להם בעולם שבו רק הזיכרון יכול להשיב אליהם להרף עין תחושות של אושר ושל חרות.

וכך, כשאני מוקטן לגודלי האמיתי, למגבלות שלי ולחובותיי, כמו גם לאֶמוּנוֹת שבהן אני דוגל, אני חש משוחרר יותר לדבר על רוח הנדיבות ועל הכבוד שהענקתם לי זה עתה, ואני גם חופשי לספר לכם שאקבל אותו כביטוי של הוקרה כלפי כל מי שמשתתפים במאבק ולא זכו בכבוד כזה, אלה שיודעים רק אומללות ורדיפות. לא נותר לי עוד אלא להודות לכם מעומק לבי, ולהבטיח נאמנה ובפומבי, כאות להכרת התודה שאני חש, את אותה הבטחה של נאמנות שכל אמן אמיתי חוזר עליה בדממה מדי יום."

העולם שבו חי אלבר קאמי ביום שבו נשא את הנאום עסק עדיין בהתאוששות מההרס האדיר שחוללה מלחמת העולם השנייה. אכן, הגרמנים נוצחו, אבל תבוסתם לא הבטיחה  חרות מדיכוי. בעקבות ועידת ילטה, שהתנהלה זמן לא רב לפני תום המלחמה, חולקה אירופה בין המזרח למערב, וברית המועצות השתלטה על מזרח אירופה. במשך עשרות שנים, עד לנפילתה, שרר שם שלטון של דיכוי וטרור.

בני דורו של אלבר קאמי, כפי שביטא בנאום הזכייה שלו, חשו שעליהם לבנות עולם חדש, טוב יותר, על החורבות שהותירה המלחמה, אבל היו ערים גם לכך שחרותם של אנשי רוח רבים טרם הושבה להם. כך למשל כשהסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין זכה ב-1970 בפרס נובל לספרות, הוא לא יכול היה להגיע לשוודיה כדי לקבלו. קולם של סופרים ומשוררים הושתק. זכור למשל סיפור חייו של אוסיפ מנדלשטם, אחד מרבים שנרצחו בגולגים, במקרה שלו – בעקבות שיר שכתב על סטלין.

האיום הגרעיני הילך אימים על בני הדור שחיו זמן לא רב אחרי שפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסקי. (הד לאותן חרדות אפשר לראות בסרט יוצא הדופן "המזח" של כריס מארקר). האם העולם למד את הלקח שקאמי ניסה להעביר בנאומו? האם נבהל מעוצמת ההרס שהוכחה כשהפצצות החריבו שתי ערים יפניות גדולות? כמובן שלא. טובי המדענים רק המשיכו לפתח פצצות הרסניות הרבה יותר. הסרטון שלהלן מדגים את עוצמתו הגוברת והולכת של הנשק:

והסרטון הזה, שיצר אמן יפני, מדגים את ההתרבות ההולכת וגוברת של הפיצוצים הגרעיניים שהתרחשו בעולם בין 1945 ל-1998:

בשנות ה-60 של המאה העשרים היה נדמה שדור הבייבי בום – מי שנולדו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה  – נושאים בלבם חזון דומה לזה שהביע קאמי בנאום הנובל שלו. אחת הססמאות שהיו הנפוצות אז, בתקופה שילדי הבייבי בום היו בני נוער, הייתה Make Love Not War. "ילדי הפרחים" הטיפו לאחווה, ערכו פסטיבלי שירה נוסח וודסטוק, והטיפו, כמו שירו של ג'ון לנון, "לתת הזדמנות לשלום".

כמה תמימים נראים כל אלה כיום.

ידועה אמירתו המפורסמת של אלברט איינשטיין שאמר כי אינו יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים, שכן מלחמה גרעינית תשמיד את הציוויליזציה האנושית. נראה כי דברי האזהרה שהשמיע אלבר קאמי בנאום הנובל שלו לא הועילו.