"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.
המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.
ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.
"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה, בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.
ובצדק!
מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.
אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.
אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.
אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.
ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.
הסרט רומא אכן סרט נפלא, הטוב שראיתי מזה שנים רבות. מאוד אהבתי את הביקורת שנתת המתייחסת בעיקר לנקודת המבט של האישה הלבנה בת המעמד הבינוני, שחווה את היות לבד שלה כאישה ננטשת כאמת נשית. נקודת מבט זו של מי שחווה את הכאב שלה כמכאיב מכל, חובר לאמת פסיכולוגית עמוקה "אף אחד לא סבל כמותי", שנכון גם לפרספקטיבה של ילד תיאורטי שללא מזיד נתקל ברגל השולחן ואגודלו התנפח. הכאב ברגע הנוכחי (now moment) הוא עוצמתי מכל. זה נכון שגם העוזרת ננטשת על ידי גבר, אך הארועים יותר שונים מדומים, ושזורים בהבדלים מעמד חברתי למעמד משפטי. כל העורבים שחורים אך לא כל שחור הוא עורב.
החניה הצרה של הבית שמיועדת למכונית המפוארת בגארדג' הצפוף מעידה על אי התאמה בין השאיפות למגבלות המציאות. בסרט הזה אין התאמות טובות ללא הבדל מעמד מין וגזע. וגם המשפחה הזו שלהערכתי ממעמד בינוני לא יכולה להחליק את תמורות הזמן, ממש כמו המכונית שלא מצליחה להיכנס לגראדג' ללא חבלה. ממש כמו הרבה בני מעמד בינוני בדר"א, גם במקסיקו האדם הלבן הסביר היה יכול לחיות כמו עשיר עד שהופיעו פגעי אדם או טבע.
למרות שהסיפור נאמן להתרחשויות של העוזרת, הנאמנות האמיתית היא ללבו של הילד. זהו סרט ארוך ממש כמו ספר עבה, מלא בתמונות והארועים בו מעוטרים באסונות טבע ואדם תואמי מציאות הנאמנים להיסטוריה. רק כשסיימתי לצפות בסרט, השתרבב מתוכי וואו, סרט כל כך ארוך ללא עלילה! רק למחרת הבנתי שהתסריט היה נאמן לנקודת המבט של הילד, שמתבונן במציאות כרצף של ימים העוקבים זה אחר זה. מעניין שגם העוזרת הילידית מקסיקנית מוצגת בסרט באופן דומה, בהיעדר ציר של מחוללות עצמית (self efficacy). הדברים קורים לה כמו לילד שהוא לא הנהג של הרכב בו הוא נמצא. אניהה אני תוהה האם גם כאן יש סוג של ניכוס עצמי של הבמאי/ילד של העוזרת לנקודת המבט שלו בשעתו, בדומה לאישה הלבנה כפי שמודגש בביקורת סרט שלך.
תודה רבה על תגובתך המעניינת. יפה אבחנתך בעניין מסדרון הכניסה הצר למכונית, שמעיד על הפער בין השאיפות ליכולת האמיתית. ובכל זאת, הגבר מצליח לנהוג פנימה, עם קצת תשומת לב זהירה, ואילו האישה דופקת את המכונית עם כל תנועה שהיא עושה, עד שהיא משתחררת מהכבלים של המכונית השאפתנית מדי, וקונה לעצמה מכונית שתתאים לממדי המסדרון. האם יש לדעתך ממד ארוטי מובלע במסדרון הצר הזה?
גברים שונים מנשים בהתמודדות עם מצבי סטרס. רצה הגורל וגברים הרבה פעמים הם גם הצד האקטיבי בתהליך המפרק, הרסניים כמו אסון טבע. גברים נוטים לניתוק רגשי עד דיסוציאציה (זה יעיל להתנתק אם תרצה שמדפי הספריה ישארו ברשותך והילדים יוותרו אצל האישה), בעוד נשים נוטות להגיב בהעצמה רגשית. קשה לנווט כהלכה כאשר את מאבדת את הגבר שמהווה מקור ההכנסה העיקרי, וצריכה לתת לילדים את ההרגשה שהכל כרגיל. חרדה, עצב, כעס וחווייה של נטישה מקשים על היציבות ופוגמים בחדות המחשבה. כשאת אישה במצב שכזה, אני מניח שלא קל לשמור על קור רוח ולנהוג ברכב כאילו שומדבר לא קרה. לרוב גברים יודעים לנהוג ברכב בעת סערה טוב יותר. הטריק הוא לא להיות שם כשזה קורה.
לא סתם הגבר/אבא מסומן בעיקר כנעדר בסרט, אם אנחנו מבינים שהסרט נאמן לחוויה של הילד.
יפה! משמע, אתה לא רואה שום סימבוליקה מהסוג שציינתי. הניתוח שלך מעניין.
כפסיכולוג קליני אני זהיר מסקסואליזציה של המציאות. להרגשתי, נקודת המבט היא של ילד בגיל החביון. העירום הבולט בסרט הוא של גבר אינפנטילי חסום רגשית והימנעותי זועם שמתנהג כמו ילד פגוע בגיל חביון. נקודת המבט של הסרט היא של תצריף של קוארון כילד ובוגר. והסרט נאמן לכך
תודה. מעניין מאוד .
שהרי "סיגר הוא רק סיגר" 🙂
את מאוד צודקת!
(לפעמים) סיגר הוא רק סיגר
כמו
ש(לפעמים) ארוטיות היא רק ארוטיות.
הרי בעידן הפוסט מודרני זו לא תגלית שכל פרט מצביע על הרבה פרטים נוספים (בסגנון מעגלי ון). חשיבה מעגלית המניחה "לא מודע" שאין גישה ישירה אליו עוזרת להוכיח את מה שמלכתחילה ניסינו להוכיח.