במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו,  והנה – חגיגה!

בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" (בעברית: "חיה אחותי"), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.

"אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב'יידיש מדינה' (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח."

מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים". (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ'ה, עם קמץ מתחת לצ'. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ'ה, מקטין ומקרב).

ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ'ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – "לתייר" בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.

"למה דווקא סמוצ'ה", הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: "למה דווקא יידיש": "כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם."

מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.

מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי "אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר".

אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב "שלו". והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? "שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו" הוא מסביר,  ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. "המחקר," מסביר מֶר, "הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם".

הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן", הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. "כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע," הוא מזכיר. "ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול."

מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.

למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה  מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer's Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).

בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. "האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?" הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: "האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ'אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן", הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא "מתגנב" אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: "זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ'ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע". כשהוא "סוטה" לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: "אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ'ה, וצריך לחזור לרחובנו". במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: "תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות", אבל אז מבין שצדק: "אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ'ה 28". נוגעת ללב המילה "השתוקקות", המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)

העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל –  הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ'ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. "כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר 'מפיש מסרי' (אין כסף) ו'דין מוחמד בסיף', שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים." התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר –  כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

קישור ישיר אל הספר בהוצאת מאגנס