ב-19 במאי, 1994, הושבע נלסון מנדלה כנשיא הנבחר של דרום אפריקה. לראשונה הותר לכלל תושבי המדינה לבחור, והוא זכה ברוב מוחץ.
רק ארבע שנים לפני כן שוחרר מנדלה ממאסר עולם, שנמשך 27 שנה, אחרי שנמצא אשם בהנהגה של פעולות טרור, שימוש בחומרי נפץ, פגיעה ברכוש הציבור, שיבוש הסדר הציבורי, פגיעה במתקנים ציבוריים, ועוד כהנה וכהנה.
מנדלה, יליד 1918, התחיל את דרכו הציבורית כפעיל זכויות אדם שדגל בנקיטת צעדים לא אלימים. התנגדותו כוונה כלפי משטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה מ-1948 ועד לבחירות שבהן ניצחה מפלגתו, הקונגרס הלאומי האפריקני.
עיקריה של מדיניות האפרטהייד היו – הפרדה גזעית בין התושבים הלבנים, רובם בני ממשפחות שהיגרו לדרום אפריקה החל במאה ה-17 ואילך, לבין האפריקנים השחורים, ילידי אפריקה מאז ומתמיד, שאת זכויותיהם שללו הלבנים. האפרטהייד נשען אמנם על פרקטיקות קולוניאליסטיות שהיו מקובלות במשך שנים רבות, אבל ב-1948 הן נקבעו כמדיניות רשמית.
הנה כמה מחוקי האפרטהייד, שנאכפו בהקפדה יתרה: חל איסור על נישואים בין-גזעיים, ואפילו על יחסי מין בין גזעיים. כל תושב במדינה נאלץ להירשם וגזעו – לבן, שחור או צבעוני – תועד. הממשלה הייתה זכאית לקבוע כראות עיניה שהתארגנות כלשהי היא "קומוניסטית", ולהוציאה אל מחוץ לחוק. הוקצו אזורי מחייה שונים לבני הגזעים השונים. על לא-לבנים נאסר לגור בערים. לא-לבנים חויבו לשאת עליהם תמיד תעודת מעבר. נאסר על לא-לבנים להשתמש במתקנים ציבוריים. ילידי דרום אפריקה הלא-לבנים לא נחשבו אזרחים והיו נטולי זכויות.
לאחר שנוכח כי מאבק לא אלים אינו יעיל, ורק גורר תגובות אלימות של השלטון הלבן, החליט מנדלה, בשיתוף עם חברי מפלגתו, להתחיל לפעול באלימות.
מאחר שאומות העולם גינו את מדיניות האפרטהייד, נודתה דרום אפריקה ונאלצה להתמודד עם סנקציות שהוטלו נגדה.
למרבה הצער והמבוכה, נראה כי אחת המדינות הבודדות שלא צייתו לסנקציות, אלא שיתפו פעולה עם משטר האפרטהייד, הייתה דווקא ישראל. האפרטהייד הוגדר כפשע נגד האנושות, ולמדינת ישראל היה תפקיד חשוב בזוועות שבוצעו והשפיעו על חיי היום יום של מיליוני אזרחים ואזרחיות באפריקה.
לאחרונה הגיש פעיל זכויות-אדם ישראלי, עו"ד איתי מק, בשמו ובשמם של כמה עשרות פעילים נוספים, בקשה שטרם נענתה לגילוי מסמכים החושפים את הסיוע של מדינת ישראל לפשעים החמורים של המשטר בדרום אפריקה.
סרט הווידיאו מתעד את ביקורו בישראל של ג'ון פורסטר, ראש ממשלת דרום אפריקה, באפריל 1976, בעיצומו של האפרטהייד. בימי מלחמת העולם השנייה היה פורסטר חבר בארגון פרו-נאצי בשם Ossewabrandwag ("משמר עגלות השוורים"). זה לא מנע ממנו להניח זר ביד ושם, כשהגיע לישראל לצורך מסע קניות בתעשיות הביטחוניות הישראליות.
מנדלה היה לסמל המאבק באפרטהייד, ולאחר שהתפרסם בעולם כולו, החל מאבק בינלאומי לשחרורו.
הנשיא פרדריק וילם דה קלרק פתח במגעים עם מנדלה, שהתחייב לסגת מדרך הטרור. דה קלרק היה האדם הלבן האחרון שמשל בדרום אפריקה. הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1993, על פעילותו לביטול האפרטהייד.
דה קלרק אפשר לנלסון מנדלה ולמפלגתו להתמודד בבחירות דמוקרטיות, ופינה את כיסאו בשיתוף פעולה מלא, כשהובס.
רבים נשאו את עיניהם אל דרום אפריקה כשנלסון מנדלה נאם כשהושבע. האם ינקום בקודמיו? האם יטיף לאלימות, או יעלים ממנה עין? האם יביע זעם על השנים הרבות שבהן נאלץ להיות אסיר מורשע? האם ידבר בגנות האפרטהייד וימנה את עוולותיו?
הנה הדברים שאמר (בתרגומי):
"היום אנחנו נכנסים לעידן חדש של ארצנו ועמנו. היום אנחנו חוגגים לא רק את ניצחון המפלגה, אלא את ניצחון כל תושבי דרום אפריקה.
ארצנו הגיעה לכלל הכרעה. בין כל המפלגות שנאבקו בבחירות, הרוב המכריע של דרום אפריקנים העניקו למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני את הכוח להנהיג את ארצנו אל עתידה.
אותה דרום אפריקה שלמענה נאבקנו – אפריקנים, צבעונים, הודים או לבנים – כל אלה שמחשיבים את עצמם אזרחים של אומה אחת, מצויה בהישג יד.
ייתכן שההיסטוריה קבעה שכאן, בכף התקווה הטובה, נציב בסיס מאבן שעליו תשכון אומתנו החדשה. כי פה החלה לפני יותר משלוש מאות שנה ההתלכדות הרת הגורל של עמי אפריקה, אירופה ואסיה, כאן, על החופים הללו.
בחצי האי הזה אנשים פטריוטים, ביניהם נסיכים וחוקרים רבים שהגיעו מאינדונזיה, נגררו אזוקים. כאן, במישור החולי של חצי האי הזה, ניטשו קרבות המרי האדירים הראשונים.
כשאנחנו משקיפים על צדו השני של מפרץ טייבל, רואים שבאופק שולט האי רובן הידוע לשמצה, כי שם נבנה הצינוק שימיו כימי הקולוניאליזם בדרום אפריקה. הוא נועד לחנוק את רוח החרות. במשך שלוש מאות שנה היה האי מקום שאליו גורשו המנודים. רשימת שמות הכלואים באי רובן היא רשימה של לוחמי החרות והדמוקרטיה, שמשתרעת על פני שלוש מאות שנה. אם אנחנו נמצאים באמת בכף התקווה הטובה, חבה התקווה חוב עצום לרוחם של אותם לוחמים ולדומיהם.
מאז שנות ה-80 נאבקנו כדי להביא לחוקה דמוקרטית. ביקשנו חוקה שאותה יאמצו עמי דרום אפריקה מרצונם, והיא תשקף את משאת נפשם ואת שאיפותיהם. את המאבק למען הדמוקרטיה לא ניהלו אף פעם בני גזע, מעמד, קהילה דתית או מגדר אחד מבני דרום אפריקה. למען אלה שנאבקו כדי שהיום הזה יגיע, אנחנו מכבדים את טובי בנינו ובנותינו, בני כל העמים. נוכל לציין אפריקנים, צבעונים, לבנים, הודים, מוסלמים, נוצרים, הינדים, יהודים: כולם מאוחדים בחזון אחד של חיים טובים יותר לתושבי הארץ הזאת.
החזון הוא שהעניק לנו השראה ב-1923 כשאימצנו את חוק זכויות האדם הראשון במדינה. אותו חזון הניע אותנו לקדם ב-1946 את "תביעות האפריקנים". זהו גם העיקרון המנחה של כתב החרות שאימצנו כמדיניות ב-1955, זה שמציב בשורותיו הראשונות, עוד לפני דרום אפריקה, את הבסיס הקובע אזרחות לכול.
בשנות ה-80 עסק עדיין הקונגרס האפריקני הלאומי בקביעת הקצב, כי היה הגוף הפוליטי הדרום אפריקני הראשון שהתחייב בתוקף לכתב הזכויות, שאותו פרסמנו בנובמבר 1990. נקודות הציון הללו מעניקות ביטוי קונקרטי למה שדרום אפריקה יכולה להיות. הן מביעות סדר פוליטי ממוסד, דמוקרטי, שבו החוק יספק הגנה שווה לכל האזרחים, בלי קשר לצבעם, למגדר שלהם, לדתם, לדעותיהם הפוליטיות או לאוריינטציה המינית שלהם.
נקודות הציון הללו משקפות דמוקרטיה שבה הממשלה, כל ממשלה שהיא, תהיה מחויבת למערכת חוקים נעלה יותר, שמגולמת בחוקה, ולא תוכל לשלוט במדינה כאוות נפשה.
הדמוקרטיה מתבססת על העיקרון של שלטון הרוב. זה נכון במיוחד בארץ כמו שלנו, שבה הזכויות נשללו בשיטתיות מהרוב המכריע של התושבים. בה בעת, הדמוקרטיה תובעת גם שזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואחרים יישמרו.
בסדר הפוליטי שייסדנו נקבע שיתקיימו בחירות פתוחות, חופשיות וסדירות, לכל רמות הממשל, המרכזי, המחוזי והעירוני.
כמו כן, יתקיים סדר חברתי שיכבד את התרבות, השפה וזכויות הדת של כל חלקי החברה שלנו, ואת הזכויות הבסיסיות של כל אדם באשר הוא.
המשימה הניצבת לפתחנו אינה קלה. אבל הענקתם לנו את המנדט לשנות את דרום אפריקה ממדינה שבה רוב האנשים חיים בלי תקווה, למדינה שבה הם יכולים לעבוד בכבוד, בתחושה של ערך עצמי וביטחון בעתיד. הבסיס לבנייה של חיים חדשים שיש בהם הזדמנויות, חרות ושגשוג הוא 'התוכנית לבנייה מחדש ולפיתוח'.
לכך נדרשת אחדות של יעדים. נדרשת פעולה. כולנו נדרשים לעבוד ביחד כדי לשים קץ למחלוקות ולחשדנות, ולבנות אומה מאוחדת עם כל המגוון שיש בנו.
אזרחי דרום אפריקה אמרו את דברם בבחירות. הם רוצים שינוי! והם יקבלו אותו. תוכניתנו היא לייצר משרות, לקדם את השלום והפיוס, ולהבטיח את חירותם של כל הדרום אפריקנים. נטפל בעוני השכיח כל כך בקרב רוב אזרחינו. נעודד משקיעים ואת המדינה הדמוקרטית עצמה, לפתח פרויקטים שבהם יתפוס הייצור מקום מרכזי. ננסה לשנות את ארצנו, להפוך אותה מיצואנית של חומרי גלם למדינה שמייצאת מוצרים מוגמרים ובכך נשביח את חומרי הגלם.
הממשלה תעודד יוזמות יצרניות. קהילות מוחלשות של אפריקנים, קהילות של צבעונים ושל הודים, יתוגמלו אם יפתחו ביוזמות חדשות. בעזרת הקלות באשראי נוכל לעזור להן לחדור לתחומי ייצור ותעשייה, ולפרוץ מתוך השיווק המצומצם שמגביל אותם כיום.
כדי לרומם את ארצנו ואת תושבינו מעל הבוץ הטובעני של הגזענות והאפרטהייד, נצטרך להתאמץ ולהיות נחושים. בתוך הממשלה תיצור מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני מסגרת חוקית שתעזור למשימה העצומה של בנייה מחדש ופיתוח של החברה המוכה שלנו, במקום לסכל אותה.
ובעוד אנו נשארים מחויבים לגמרי לרוחה של ממשלה שתהיה מסורה כולה לאחדות לאומית, אנחנו נחושים בדעתנו ליזום ולממש את השינוי שהמנדט שקיבלנו מהבוחרים תובע.
אנו מניחים על השולחן את החזון שלנו לסדר חוקתי לדרום אפריקה, לא ככובשים שכופים אותו על הנכבשים. אנחנו מדברים כאזרחים שותפים, שמבקשים לרפא את פצעי העבר מתוך כוונה לבנות סדר חדש שמבוסס על צדק לכול.
זהו האתגר הניצב כיום בפני כל הדרום אפריקנים, וזהו האתגר שנתעלה ונממש אותו, בכך אין לי שום ספק."
מי ששומע או קורא את הנאום מבין שמדובר ברגע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. רגע של פיוס ושיתוף פעולה בין אויבים מרים לשעבר. אין ספק ששני הצדדים, מנדלה ודה-קלרק, התגלו בגדולתם. "נשימתם של רבים נעתקה," סיפר דה קלרק על מה שהתרחש כשהחליט לשחרר את מנדלה מהכלא, ולא רק בשל כך, אלא גם מכיוון שהתקשו, כך אמר, "לעכל את ההודעה שלי שלא רק שאני מסיר את החרם מהקונגרס הלאומי האפריקני, אלא שהחרם מוסר גם מהמפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית ומכל הארגונים המסונפים לה, שכללו גם את הזרוע הצבאית של [מפלגתו של מנדלה] הקונגרס הלאומי האפריקני".
אומץ לבו של דה קלרק אפשר את ביטול העוול. גדלות הרוח של מנדלה, שבנאום ההשבעה שלו הקפיד להסביר כי בדמוקרטיה יש לשמור לא רק על זכויות הרוב, אלא גם על זכויותיו של המיעוט, אפשרה את העברת השלטון בשיתוף פעולה מלא וכמעט בלי שפיכות דמים. מנדלה יכול היה להתלהם, להתסיס, לפלג ולהסית, ואילו נהג כך היה אפשר אולי להבין או להצדיק אותו. אבל הוא העדיף את טובת הכלל ואת דרך השלום והאחווה, גם אם נאלץ לשם כך לחבק את מי שהתאכזרו בעבר אליו אישית ואל בני עמו בכלל.
