בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות “תפסתי אותו!”

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

Rien ne s’oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון