הסרט היפני "המשפחה שלי": כשהטוב מתחפש לרע

מה קורה כשהטוב מתחפש לרע?

בדרך כלל אנחנו רגילים להפך: משפחות שנראות "טובות", ובעצם מתחוללות שם, הרחק מעין רואה, זוועות, בעיקר פגיעות בחסרי ישע, בדרך כלל – בילדים. אותם ילדים נראים אולי מטופלים היטב ומטופחים, אבל בחדרי חדרים, בחשאי, סובלים מהתעללות, באין מושיע.

אבל טוב בתחפושת של רע? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בסרט היפני "המשפחה שלי" אפשר בעצם לפגוש את שני סוגי התחפושת, אבל הטוב המחופש לרע הוא העניין העיקרי.

אז איך נראים חייהם של אנשים שהחברה מגדירה אותם "רעים"? מדובר בחבורה של אנשים קשי יום שמתגוררים ביחד במעין סככה עלובה. הם נראים כמו משפחה. יש בהם גבר ואישה, לכאורה – ההורים. יש ילד על סף גיל ההתבגרות, וסבתא עמלנית שעסוקה כל הזמן בתפירה, בישול וטיפול בשאר בני המשפחה. יש גם שתי נשים צעירות – בנות? נכדות? לא הכול ברור, ונדרש זמן רב למדי כדי להבין את טיב היחסים בין כולם.

ה"אבא" וה"בן" הצעיר מתפרנסים מגניבות. הם מתורגלים היטב, נכנסים ביחד לחנויות, האחד מסיט את תשומת לבם של המוכרים והאחר לוקח ובורח. אחת הצעירות עובדת כחשפנית במועדון מין. האחרת – כפועלת במכבסה, שמשם היא גונבת פריטים.

מה אומר ה"אבא" לצעיר הנתון תחת חסותו כדי להצדיק את הגנבות שהם מבצעים בצוותא? הוא מסביר כי רכוש שנמצא עדיין בחנות אינו שייך בעצם לאיש, ושכל זמן שהחנות אינה פושטת את הרגל, אין שום בעיה לגנוב ממנה. מסוג ההצדקות העצמיות האופייניות לפושעים.

בהמשך מסתבר שהסבתא, שמתרברבת בכך שהפנסיה שלה היא מטה לחמם העיקרי של בני המשפחה, בעצם מקבלת דמי לא יחרץ כדי שתמשיך להסתיר פשע כלשהו, אולי אפילו רצח. אודה שהפרטים המדויקים חמקו ממני, וזאת אחת ממגרעותיו של הסרט: הכול מתנהל במין אפרוריות לא מובנת, האמת אמורה להיחשף לאטה, אבל כשזה קורה לא הכול מתברר באמת ועד הסוף. אם מכיוון שהפענוח מהיר מדי, או משום שהוא נותר אניגמטי, גם כשהוא אמור להתפרש.

אבל הקו העיקרי של העלילה מתברר: בני המשפחה הללו בעצם אינם בני משפחה. נכון יותר להגדירם ככנופיית פשע. אנשים שהתקבצו ויחד משתפים פעולה כדי להתפרנס, לאכול, להתגונן מפני העולם וחוקיו הקשים.

ובכל זאת, הלקח שאנו לומדים מהמפגש אתם הוא שכן, יש פושעים שפשעיהם בטלים בשישים, שכן הם בעצם אנשים מוסריים, נדיבים, אוהבי אדם, טובי לב ורגישים עד בלי די.

כך למשל, אחרי אחת הגניבות, בדרכם "הביתה" אל הסככה העלובה שבה האנשים הללו מוצאים מקלט,  הגבר והנער הצעיר חולפים על פני מרפסת שבה עומדת ילדה קטנה, כבת ארבע. בעבר כבר שמו לב אליה, וכמו תמיד, היא נראית אומללה, וכנראה גם מורעבת. הם שולפים אותה מהמרפסת, לוקחים אותה אתם, ומחליטים לא להחזיר אותה לביתה, אחרי שהם שומעים באקראי את הוריה רבים בתוך הבית, ואת אמה המוכה צועקת אל אביה "גם אני לא רציתי שהיא תיוולד!"

הם חיים בעוני מחפיר, אבל רחמיהם נכמרים על הילדה והם מסרבים להחזיר אותה למקום שבו היא סובלת כל כך ופשוט קובעים עובדה, היא נשארת אצלם, והם מאמצים אותה אל לבם. דואגים לה. גונבים למענה בגדים. מאכילים אותה. מדברים אליה. משתפים אותה בחייהם העלובים. ובעיקר – אוהבים אותה.

"אם מישהו מכה אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אל תאמיני לו", אומרת לה אחת מבנות ה"משפחה". "כשאוהבים נוהגים כך," היא מוסיפה, ומעניקה לילדה חיבוק ארוך, אמיץ, מעניק ביטחון, מחזק. הקשר האינטימי ביניהן מתעצם כששתיהן חושפות זו לעיני זו צלקת שנגרמה להן מהתעללות, ונוגעות זו בזו בחמלה ובהבנה.

לא אחשוף את ההמשך, כדי להותיר כמה פרטים לא ידועים מראש למי שמתכוון לצפות בסרט. אומר רק שהוא מאלף ומעורר מחשבות.

וגם – שמהרגע שהמציאות ה"שפויה", ה"מתוקנת" נכנסת לחייהם של האנשים הללו, אפשר להבין לא רק איך הטוב מתחפש לרע, אלא גם איך הרע מתחפש לטוב, ואיך אפשר להשוות בין שני סוגים הפוכים של תגובה לנגיעה בפצע.

כדאי לראות את הסרט, ולוא רק בשל חלקו האחרון, המעורר מחשבות.

"המשפחה שלי" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

5 תגובות על ״הסרט היפני "המשפחה שלי": כשהטוב מתחפש לרע״

  1. לעופרה בוקר טוב, אני לא בטוחה שאצליח להגיע מחר לערב לכבוד צאת ספרך החדש. אם לא אגיע – אני מברכת אותך שוב מקרב לב. בברכה מירי

    אהבתי

    1. בנוסף למה שנכתב לעיל:
      הסיפור מתרחש ביפן שהיא אחת הציוויליזציות המפותחות והמשוכללות בעולם. זהו סיפור נצחונו או כשלונו של הקפיטליזם בצורתו הברוטאלית ביותר שמתבטא בניכור ובאדישות . כשלון מערכת הרווחה שבנסותה להתערב היא אינה מבינה את מה שעיניה רואות. . סככת המגורים של "המשפח" נמצאת בלב ליבה של שכונה נורמטיבית אבל איש אינו רואה אותם ואינו מתערב. יש בסרט הרבה אהבה אבל אין בו כל תקווה. רק איש זקן אחד נוקט עמדה מוסרית באומרו לנער "אל תלמד את אחותך " אבל האיש נפטר ומותיר אחריו חלל ריק. יש משהו מכעיס בכך שאיש מהם אינו מתמרד, אינו מתקומם, אינו כועס. הם חיים את מצוקותיהם הקשות עם חיוך נעים ובידיעה שאין לאל ידם לעשות דבר למען עצמם או למען הילדה הקטנה שהם חילצו ממצוקה גדולה יותר מזו שלהם. סרט עצוב.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s